בשכבה שלנו פרק 1

הסיפור מתחיל באחד בספטמבר. היום הראשון ללימודים. נוי התעוררה בעצבנות. "אוף ! שוב לימודים!" היא הסתכלה בשעון המעורר. אוי לא! כבר רבע לשמונה???? הא זינקה מהמיטה ורצה לאכול ארוחת בוקר. אסור לי לאחר ליום הראשון ללימודים! חשבה. דבר לא שונה בהרבה אירע באותו הבוקר אצל דן. היום הראשון בכיתה ו' ! איזה אושר! אמר בציניות גמורה. הוא לא אהב ללמוד בכלל וגם לא היה טוב בלימודים, ובנוסף לכך שמעמדו החברתי היה ממש לא טוב, לא נותרה לו שום סיבה לאהוב ללכת לבית הספר. לנוי יש חבר, שמו עידן, כבר חצי שנה. הם הזוג המקובל של השכבה. השמונה ועשרה כל התלמידים ישבו בכיתה ו' 3 מלבד דן ונוי שאיחרו להתעורר. המורה נכנסה והתחילה "לשאת נאום" על התכנית שהחליטה לפעול בה עם הכיתה בשנה הקרובה. בין השאר כללה דברים כמו "קבלת האחר" "כבוד" "שיתוף פעולה" ועוד ערכים בסגנון זה, דבר שהתלמידים נהגו לשמוע מידיי יום ויום כמעט בכל שנותיהם בבית הספר. אף אחד לא הקשיב לה או התרכז לה וזה היה מאוד מובהק, אך היא התעלמה והמשיכה בדבריה בקול רם יותר. "אני מתכוונת שעד סוף השנה אתם ת-ע -זרו א -חד ל-ש-ני ו – ת-כ-בדו את כו-לם" נוי פתחה את דלת הכיתה. כולם הסתכלו עליה. לא רק כי הפתיעה אותם ומשכה את תשומת הלב, אלה כי אף אחד לא ציפה שהא תחזור אחרי החופש עם משקפיים. כולם נעצו בה מבטים מוזרים. היא ידעה שזה בגלל המשקפיים. היא התביישה לספר שעשו לה משקפיים. אפילו לעיתן ולרותם , חברתה הטובה ביותר, היא לא סיפרה. היא השפילה את ראשה. ומתוך לחץ התחילה לשחק בשערה השחור והחלק. פתאום כולם התחילו לצחוק צחוק אדיר. ילדים הצביעו עליה. ולחשו דברים לשותפם לשולחן. נוי הרגישה את הדמעות בגרונה. רק שתי ילדים לא צחקו. עידן, שנראה כאילו היה שמח להיקבר באדמה באותו הרגע, ורותם. שרק הייתה כעוסה על כך שנוי לא סיפרה לה על המשקפיים. נוי ברחה משם לשירותים, נכנסה ובכתה. פתאום עבר שם ליאור, הילד הזה מ – ו'1 שנהג תמיד להציק לה, אבל בדרך כלל היה לה ילדים שיגנו עליה כל הזמן , כשהייתה מקובלת… לפחות היא כבר יכלה לדבר על זה בלשון עבר.