Believe in me – פרק 1 , התחלה חדשה

"There is a crack , a crack in everything , that's how the lights gets in" –

"יש סדק בכל דבר ככה האור נכנס"

החלה המנטורית שלי לדבר וגרמה לי להיסחף לדמיונותיי , אהבתי את הדרך שהציגה כל דבר , אהבתי את המילים הפשוטות שקיבלו משמעות מיוחדת.

"כדי להגיע אל האושר בחיים צריך לעבור מכשולים רבים שלא תמיד נעימים לנו , אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו ראויים לאושר שלנו"

אמרה בקול רך גורמת לכולם להביט אל עיינה , קצת מבולבלים.

"מה זאת אומרת צריכים להוכיח שאנחנו ראויים לאושר?"

שאלה ולריה , ילדה שהכרתי היום בבוקר.

"האושר הוא משהו שתלוי באדם עצמו , משהו שתלוי בכל אחד ממכם , אתם מונעים מהאושר להשתלט עליכם ולגרום לכם לתחושה מקסימה , אתם עצמכם בגלל הפחד שלכם לשמוח קשה לאנשים להבין שגם להם מותר לשמוח ולחייך"

היא הסבירה לאט שואפת מעט אוויר וממשיכה

"ומותר לכם, מותר לכם לשמוח , לחגוג , להנות וזו הרגשה נהדרת , אחרי שהצלחתם לעבור את החושך ולגדול ממנו למשהו טוב יותר , אתם תיהיו חזקים יותר , שמחים יותר"

השלימה לבסוף גורמת לי רצון עז לחוש את השמחה הזו , אותה שמחה שלא חשתי שנים , אותה שמחה שנעלמה ונשארה כלואה רק בתמונות שבזכרונותיי.

"נכון , זה לא יהיה קל וזה תהליך שדורש מאמץ בכל יום עד סוף ימי חייכם אבל בשביל אושר צריך לעבוד"

סכמה את דברייה והביטה בשעונה , שנמצא על כף ידה הימני , עם רצועות עור חומות , הוא היה אלגנטי , מיוחד ,בדיוק כמוה.

"אני רואה שנגמר לנו הזמן אז נתראה מחר באותה השעה "

אמרה רוקסי קיצור של רוקסן שפירוש שמה הוא אור.

"אליסון תחכי דקה בבקשה "

ביקשה ממני ושחררה את שאר הילדים , שכבר הספיקו לצאת מהכיתה הזו או איך שלא קוראים לזה כאן.

"איך היום הראשון שלך כאן?"

שאלה בהתעניינות שהייתה לי קצת מוזרה , להורים שלי לעולם לא היה זמן לשאול אותי על החיים שלי או איך אני מרגישה.

הרמתי כתפיים לא יודעת מה לענות ולבסוף השבתי

" איך הוא אמור להיות?"

"איך את רוצה שהוא יהיה?"

שאלה אותי שוב גורמת לי לחשוב מעט ודי להתעצבן אני לא אוהבת שעונים לי בשאלות אבל זו המטרה שלהם כנראה שנדע להתמודד עם הכל.

"שיהיה טוב,אני מניחה"

"אז תעשי שיהיה טוב"

השיבה עם חיוך גדול בחיי לא ראיתי מישהו שמחייך ככה , היא ממש נחמדה.

"טוב שלא תאחרי לחדר האוכל , לכי "

אמרה והנהנתי מודה לה על התחשבות והולכת בזריזות אל חדר האוכל , מקווה שילך שם טוב .

קצת הסתבכתי עם המיקום אבל לאחר 5 דקות של הסתובבות ראיתי שתי בנות שבדיוק דיברו על כך שהן הולכות לחדר האוכל אז עקבתי אחריהן בזריזות בתקווה לא לאבד אותן.

נכנסתי לחדר האוכל מביטה על אלפי שולחנות ובהם ממוקמים כבר ילדים שנהנים מהארוחות שלהם כל אחד עם חבריו.

נכנסתי בזריזות מרגישה כמה עייניים נענצות בגופי , רציתי רק להעלם , שנאתי את זה הכי בעולם , את הרגע שצופים בי , שופטים אותי על כל מעשה בצורה אובייקטיבית כל כך כאילו אני חפץ ולא בן אדם, כאילו כולם יותר טובים ממני.

הרמתי מגש ירוק שהיה מונח בערימה מסודרת בתחילת המזנון ועמדתי בתור לראות מה אני יכולה לאכול.

לאחר 10 דקות כבר היה אוכל על המגש שלי , דווקא נראה טוב , לקחתי ספגטי בלונז , בקבוק מים (כי זה מה שנתנו למה עושים לנו את זה ???) ותפוח ירוק :)

עכשיו נותר לחפש מקום לשבת ואני חושבת שזה היה החלק הכי גרוע בכל היום שלי כי אין לי מושג איפה לשבת ואני לא מכירה אף אחד.

הבטתי לכל כיוון , מרגישה אבודה אז החלטתי להתחיל לצעוד בין השולחנות אולי יהיה מקום ריק הרגשתי שאני מתחילה להחליק מעט וכל הצלחת שלי עפה באוויר ופגעה בבחורה בלונדינית אחת שלא נראת ממש נחמה אוי כל הכבוד אליסון על היום הראשון שלך.

רצתי מהר אל הילדה ושיפשפתי את החולצה שלה אולי זה יעזור ?!

"סליחה , סליחה , סליחה , אניי ממש מצטערת"

כמעט בכיתי מהבושה כולם הסתכלוו לכיוונינו מתים לדעת מה תיהיה הפעולה הבאה.

"אל תתקרבי אליי ותורידי את היידים שלך ממני מהר"

הורתה הילדה וצרחה כל כך חזק שנבהלתי לגמרי .

הרגשתי ידיים מושכות אותי מהאזור שלהה.

"היי שוב"

ראיתי את וולריה מושכת אותי לשולחן בסוף המזנון , רחוק מהמהומה שהקמתי , אך עדיין שמעתי את כל הילדים צוחקים ומתלחששים בעוד שאני עוברת.

"היא לא מהסוג שכדי לדבר איתו "

לחשה לי בעדינות והנהנתי לא מוכנה להתערב עם עוד בעיות .

התיישבנו בשולחן עם ארבעה בנות והיא החלה להציג לי אותם.

"זאת גבריאלה"

היא הייתה ברונטית עם עיינים חומות, היא נראית ממש חמודה.

"זאת אמילי"

הצביעה על ילדה עם שיער חום דק ארוך עם עור קצת כהה יפייפה.

"זאת אנה"

הצביעה על בלונדית עם חיוך מתוק שגורם לך לרצות לחבק אותה.

"ואחרונה חביבה לוסי"

הצביעה על ילדה יחסית נמוכה אבל רציני מהממת

כל כך שמחתי שהן לא שאלו אותי כלום על מה שקרה עכשיו מספיק פאדיחות ליום אחד.

חייכתי לעברן והצגתי את עצמי והן חייכו חזרה, הרגשתי כמה אני פחות טובה מהן , באמת כל אחת מהן נראית כמו דוגמנית ואני שאני אפילו לא יתחיל.

"ספריי לנו על עצמך קצת "

אמרה אנה וכולם הביטו על פניי בסקרנות

"אממ מה את רוצה לדעת?"

שאלתי לא יודעת מה להגיד , אין לי גם כל כך מה לספר מה כל כך מיוחד בחיים שלי, כלום!

"כמו מה את אוהבת לעשות בזמן החופשי שלך?"

היא שאלה גורמת לי לחזור אחורה בזמן ואני מבינה שאני לא אוהבת כלום כי לא עשיתי כלום החיים שלי ריקים

"אני מניחה מה שכולם עושים"

השבתי בתקווה שהיא תרד מהנושא , היא הרימה גבות

"אני אוהבת מוזיקה"

אמרתי לבסוף ואז הן חייכו

"חשבנו שאת לא אוהבת כלום כבר"

השיבה וצחקה מעט

"פחח מה , אני אמממ לא "

אמרתי ועשיתי את אחד מהפרצופים המוזרים שלי.

לפחות השגתי לעצמי כמה חברות חדשות כאן ולפי איך שזה נראה אני אצטרך כל מה שאני אוכל לקבל …