מי חשב שנהיה מרגלים? ההקדמה.

נקודת מבט ליטל.
ברחתי. יש עוד דרך לתאר את מה שעשיתי?
השער השחור שלי עם הפס הכחול היה מבולגן להחריד, חתיכות בטון ישן שנפל מהקירות היה תקוע בו ועוד כל מני דברים שרצוי שלא תדעו.
הקירות שבינהם רצנו היו בעלי מוטות ברזל חלודות וחדות שהפריעו לנו לרוץ בינהם, בפחד ובלי. " ג'יייסון! אתה רואה את היציאה?!" לחשתי כשאני מנסה לעצור את הדם שירד מברכי.
ג'ייסון שהיה אחי הקטן והגבוע רק ענה לי בפחד " אני מבין, ליטל, שאת חושבת שאני יצור על הוא משהו, אני לא קולט את זה שאת חושבת שאני רואה משהו מבעד למוטות האלה!" אני חייכתי ואז השתתקתי ודמעות נראו בפני שהיו עכשיו חיוורים מתמיד " ליטל, תמשיכי להיות חזקה." אמר מבעד לדמעות " ההורים שלנו מתו בגלל האנשים את תמצאי אותם והם לא יראו יותר כלום בחייהם." חייכתי חיוך נוסף אח חלש יותר והמשכנו בדרכינו.
בעצם הורינו מתו אתמול וראינו את אנשי הזוועה רוצחים אותם מול עינינו וגם התחלנו לברוח אתמול והגענו לבנין הנטוש הזה. " ליטל!" לחש לי ואני התנערתי מה שנ"צ שחטפתי לרגע.
" מה?!" שאלתי מעוצבנת אך מיד כמתי והוא הנהן לעברי, הבנתי שראו אותנו או שאנחנו אותם.
" עוד מעט נמות…" לחש ואני עניתי " או שהפך!" הוא התבונן בי ואמר " את ממש סתומה."
אני חייכתי.
שמענו תיקתוקים והם נהפחו ליותר ויותר מהירים עד ששנינו התחלנו להבין: בניין הקומות הזה שכל קירותיו מתפרקים מעצמם והצבע שלהם ח-ר-א… הולכים להתפוצץ, כך שיצא שלפני שצעקתי לאאאאאאאאאאאאאאא! ג'יייסון חטף את ידי וקפצנו הישר אל מכונית המשטרה שעמדה ליד החלון. בוםםםם! נשמע קול וכמעט חתפנו חתיחת קיר בראש. " אתה משוגע!"
אמרתי לאחי בין השניים עשר והוא חייך אלי ואמר " כמוך…"