לנצח- פרק 2
" אני כמוך" היא אמרה, בוחנת אותי במבטה הממוקד, מילותיה הדהדו במוחי, "אני יכולה לעזור לך." היא הוסיפה לאחר כמה שניות, והחלה להתקרב אליי. "קוראים לי אניה, אבל אתה יכול לקרוא לי אן, עם מי יש לי הכבוד?" אמרה בחיוך, בלעתי רוק בקול חרישי. "אדמונד, אבל את יכולה לקרוא לי אד." אמרתי לה, מנסה לעקל את מה שקורה כאן. "אני יכולה לעזור." היא אמרה, נוגעת בידי, והרגשתי איך קור נוגע בי, והפעם זה לא אני. "את כמוני." לחשתי. "אני כמוך."אמרה, "בתור מפלצת את נחמדה." אמרתי, מנסה להוסיף הומור לאווירה הכבדה ששררה. "אני אקח את זה כמחמאה." היא אמרה, "אז אד, כמה זמן אתה ככה?" שאלה. "עשר שנים, ואת?" "רק עשר שנים?, איך אתה כל כך.. כל כך בעל שליטה, זאת אומרת, מרוסן עם תכונות האדם הקודמות זה פשוט.." "האמת שגם אני לא יודע איך." אמרתי לה, "אני ככה כבר מאה וחצי." אמרה בחיוך נוגה. "למה ניסית לעשות את זה?" שאלה, "אני מתאר לעצמי שאת יודעת את התשובה." אמרתי. "זה קורה לכל בני המין שלנו שלבד. זה טבעי." היא אמרה, "שום דבר כאן לא טבעי." אמרתי, הקול שלי יצא אוטומטית מנוכר, "אם כבר זה קרה, ואי אפשר לשנות את זה, אתה לא חושב שאולי אפשר לשנות דברים אחרים?" שאלה, "כמו מה למשל?" שאלתי הפעם קולי היה מעט תוקפני. "כמו למשל הרגלי אכילה, אני משערת שלאכול, סלח לי, לשתות, בני אדם זה דבר שמקשה עליך, אני למשל, מרוקנת רק חיות." היא אמרה, "זה אפשרי בכלל?, זאת אומרת לחיות רק על חיות?, שתיתי כמה חיות, וזה רחוק מלהיות משביע כמו בני אדם." "תאמין לי, זה אפשרי, לקח לי יותר מחצי מאה ללמוד את זה, אבל לא הייתי לבד." היא אמרה "לא היית לבד?, יש עוד כאלו שהצטרפו למאבק הבלתי אפשרי הזה?" שאלתי בתמיהה, "כן, למעשה, אנחנו משפחה, כל אחד מאיתנו נהפך לערפד בצורה אחרת, אבל חלקנו נהפכנו אחד ע"י השני." אמרה, מתקדמת במהירות לצד השני של הפסים, ואני אחריה, "מה זאת אומרת הפכתם אחד את השני?, למה?" שאלתי, "זה אכזרי." אמרתי, "אני חושבת שאתה מרים הילוך מהר מידי." אמרה, "אנחנו נלך עכשיו לבית שלי, אתה תפגוש כמה מבני מינך, אני משערת שלא נחשפת לדבר כזה." אמרה ." האמת שלא, לא יצא לי לפגוש עוד בני מיני, חשבתי שאני היחידי, זאת מחשבה מעוותת, לחיות חיי נצח. לבד." אמרתי לה. "חיי נצח זה דבר משעמם. אבל יש לזה את היתרונות של זה." אמרה בהתגרות קלה, "יש בזה משהו." עניתי לה, היא הביטה בי, והחלה לרוץ במהירות שנראית לעין רגילה כבלתי אפשרי, אבל לי, זה כבר שגרתי.
חשבתי שבחיים הנצחיים שלי לא אתקל במישהי או במישהו כמוני. והיא ככה מאה וחצי. כלומר 150 שנים, זה פשוט דבר לא אמיתי, מיתוס. היא עצרה בפתאומיות בתחילתו של היער, ביער הזה יש המון ציידים, לכן אני משתדל שלא לבוא לכאן כדי לא לצאת מהדעת יותר מידי ולהרוג, בדם קר כמובן, את כולם. "מכיר את היער הזה נכון?" שאלה, הנהנתי, "קדחת היער, ימינה עד הסוף, בסיבוב." אמרה, ונעלמה שוב במהירות, הפעם יותר ממקודם, רצתי אחריה,בלי קושי כמובן, ותוך פחות מדקה, כי חיכתה לי שם. עמדנו מול בית ממעיין רעפים בצבעים בהירים, קשה מאוד להגיע לכאן, אפילו בטעות, המקום הזה כל כך רחוק מהכניסה, או לפחות מהכניסה הצדדים שנכנסו בה. "מה שאתה הולך לראות עכשיו, יהיה לך חדש, אל תתרגש יותר מידי." אמרה "חכה לי כאן, אל תזוז, אני תכף חוזרת." אמרה, ואפילו בחושך היה ניתן לראות את הפסיעות המושלמות שלה. מעניין מה מחכה לי בתוך הבית הזה, מעניין למה אן מגזימה כל כך עם זה. או שאולי היא לא מגזימה ואני מדמיין, אני לא יודע מה לחשוב. לאחר שניות בודדות, היא כבר חזרה, שערה הכהה הארוך עף ברוח על פניה העדינות. "תיכנס, אדמונד" היא אמרה בקול ישיר, עליתי בכמה מדרגות, הולך במעיין מסדרון, בתוך גינה, היא החזיקה את דלת העץ בידה, מביטה בי בעיניה, היא פתחה את הדלת ונכנסה לאט. נכנסתי אחריה, בשקט, לפתע, מצד שמאל שלי, מישהו, עם דגש על מישהו, ולא על בן אדם, ניגש אליי, "שלום לך בחור צעיר, קוראים לי לאונרד, ולך?" שאל בקול ישיר, בחן אותי באור הבהיר בחדר, שחשף עוד כמותנו, "שלום, אדמונד, אבל אני מעדיף אד" אמרתי, הוא לחץ את ידי בנימוס, "אן אמרה לי שהיא פגשה אותך כשהיית על הסף, והחלטנו, כמובן שאם תרצה בזה, שנרצה לעזור לך" 'לעזור לך' צמד המילים האלו הדהדו לי בראש, העזרה באה כשהייאוש מגיע לקיצו מה ? " את האמת אדוני, אני לא חושב שאני מסוגל." אמרתי לו, כנה. "כולנו לא חשבנו שאנחנו מסוגלים לחיות ככה, כמו שאנחנו בין בני האדם, מבלי לפגוע בשערת ראש." אמר, בקול מעט גאה, אך לא יתר על המידה, "השאלה האמיתית כאן, היא עד כמה אתה רוצה לא לפגוע באנשים תמימים?, עד כמה אתה רוצה להיות מישהו אחר?" שאל, "אני רוצה את זה בכל מעודי." עניתי במהירות, "אז, ברוכה הבאה ." הוא אמר בחיוך קל, ולפתע קלטתי מבטים של מישהי, מעט מבוגרת, ערפדה כמובן, ועוד מישהו, צעיר, בערך כבן גילי, עומדים בצד, מסתכלים עלי, מזועזעים מעט, אך כשקלטו כשהסתכלתי עליהם, הערפדה מבוגרת יותר, נגשה אליי "אני אוולין, וזהו אייס ברוכה הבאה" אמרה, מפנה את מבטה לשנייה אחת ממני, לכיון אייס, "ברוכה הבאה." הוא אמר ופנה אל המסדרון השמאלי. "סליחה על גסות הרוח, תתיישב אד" לאונרד אמר לי, ישבתי על ספה עם ריפוד בצבע קרם כהה, ששוברת את הבהירות של החדר. "תסלח לי על השאלה, אבל איך אני הולך לעשות את זה?" שאלתי, הפחד שהחליא אותי הייתה המחשבה על הקרבנות שעוד יהיו לי בדרך. "תראה,אד, אני לא הולך להגיד לך שזה הולך להיות קל, אבל אני הולך להגיד לך, שזה שווה את זה."
תגובות (0)