Need For Speed – פרק 26

-אלכסה-

הוא נשען על השיש, נראה כאילו הוא עוד שנייה עומד להתמוטט.
״שון?״ שאלתי אותו בכיווץ גבות, הוא נראה מנותק מהעולם, מתכנס אל תוך עצמו, אל תוך בועה אטומה.
״שון!״ אני מרימה את קולי, הוא מרים את מבטו מהר אלי, מביט בי מבולבל, רואים על הפנים שלו שהוא לא יודע מה להגיד, מה לומר…
ובטח שלא לעשות.
״לך אליה…״ נסיתי לשכנע אותו, ההפך ממה שהבטחתי לנואל, הבטחתי לה שלא אספר לו, אבל לא יכולתי לתת לזה להישאר ככה.
להסתיר משון סוד כל כך גדול, לראות כל יום את פניו… ולשקר.
הוא מניד את ראשו מצד לצד במהירות, ״אין שום סיכוי, זה לא הגיוני״ הוא משקר, מושך בכתפיו, מנסה להאמין בשקר המזוייף כל כך של עצמו.
״זה התינו…״ הוא עצר אותי בהרמת יד, מניד את ראשו שוב לשלילה, שיניו ושפתיו חשוקות, ״אל תגידי את זה, זה לא התינוק שלי, זה לא הילד שלי!״ הוא אמר בפנים מלאות בכאב, עוקף אותי ויוצא מארבעת קירות המטבח הקטן שהקיפו אותנו.
״לעזאזל!״ נאנחתי בעצבים, קולי מהדהד בשקט בין ארבעת הקירות הצבועים בלבן, התיישבתי על כסא העץ שלצד השולחן המרובע.
הוא לא מוכן לראות באמת, הוא לא מסוגל להבין…
הוא שכב עם נואל, לא דאג לאמצעי מניעה, ועכשיו הוא עומד להיות אבא.
בין אם ירצה בזה או לא.

-שון-

יצאתי מהמוסך, קריאותיהם של ויקטור ומאט מאחורי, לא הקשבתי להם, קולותיהם נעלמו בדממה שהחרישה את אוזניי.
זה לא ייתכן.
זה לא הגיוני, אין מצב שאני…
קשה היה לי לבטא את המילים שאלכסה אמרה.
זה לא אני, בוודאות זה לא אני!

—

נכנסתי אל הבית המוכר שלי, כל כך הרבה זמן שלא הייתי פה, הייתי חוזר לבית רק בשביל לקחת כל פעם את ראיין לגן.
אבל היום הוא חולה, לא מרגיש טוב…
אני צועד בצעדים שקטים כמו דממה שמחרישה את אוזניי, צעדים שקטים כדי לא להעיר בטעות את המתים.
אבי השיכור כרגיל ישן בחדרו, ואימי העדינה בוודאי באחת מהעבודות שלה, מנסה לפרנס משפחה.
ומאז שלא התחרתי במשך חודש, לא הייתי יכול לעזור מבחינה כספית בבית.
נכנסתי אל החדר הקטן של ראיין, מיטת נוער, ארון חום מעץ, סיפרייה דומה צמודה אל הקיר.
התקרבתי אל המיטה, ראיין ישן במיטתו כשפניו מופנים לתקרה.
הסתכלתי עליו, חיוך קטן עולה על שפתיי, ראיין הוא הדבר שהכי חשוב לי בחיים האלה.
מאז אמילי…
מאז… המילים שוב נתקעות לי בגרון, בכלל לא רציתי לחשוב עליה, ולא על הדברים שאלכסה אמרה.
אבל איך שהוא זה מגיע אלי שוב אל התת מודע שלי, אל מחשבותיי, אל מוחי, וזה לא עוזב אותי.
ואותם המחשבות ממקודם, עדיין אני כל כך החלטי…
זה לא אני, זה לא יכול להיות אני.
זה לא ייתכן!
וכמו לולאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בתוך מוחי בחוזקה, שובר את הדממה שמחרישה אותי.
״זה לא אני״ המילים מתנגנות להם בעוצמה באוזניי.