כפיות- פרק 2

חיכיתי שהסופה תיגמר. זו לא ממש הייתה סופה אבל כן היו רוחות מגעילות וגשם שטפטף מידי פעם. נכנסתי כמה שיותר עמוק אל תוך המקום הקטן והמוגן שהצלחתי להישאר בו. הרגליים שלי היו צמודות לחזה, המעיל שלי הצליח לכסות את כל גופי. הקור אבל חדר לי דרכו ובגלל שכל מה שלבשתי מתחת למעיל הייתה חולצה קצרה מאוד שנראית כמו חולצת בטן, הקור חדר לעצמות. זה לא עניין אותי. הדבר האחרון שאני צריכה זה שיחשבו שאני מסכנה, שירחמו עליי, שיחשבו שאני צריכה עזרה בכל רגע נתון בחיים. אני לא צריכה שמישהו שכולה מבקש ממני סקס גם ירחם עליי אחר כך, יציע לי כסף כדי להישאר במקום חם. אני חיה מספיק טוב על הכסף שאני עושה בכל ערב. כבר מזמן שלא היו שבועות שלא היה לי סקס בכל ערב.
ככה נרדמתי, עטופה בכל גופי. עצמתי את עיניי ופשוט ניסיתי להישאר שם ולנוח. אני לא באמת יודעת איך נרדמתי בישיבה הכל כך לא נוחה שהייתי בה.
בבוקר כשפקחתי את העיניים השמש היפה הייתה בחוץ אבל כוסתה במעט עננים. התמתחתי קצת, מתחתי את כל השרירים שכל כך כאבו להימתח. לא היה מזיק לי איזה מסז' טוב עכשיו אבל אני ממש לא במצב לממן את זה כרגע, עוד קצת, רק נסיים את החודש. קמתי מהמקום שלי והסתכלתי על הגינה היפה שהרבה זמן לא ראיתי אותה באור. מעטים הפעמים שראיתי את היופי שלה באור, אני תמיד מגיעה לכאן בחושך. הוצאתי את עצמי מהמחשבות המעצבנות האלה ופניתי לכיוון היציאה מהבית. הבית היה חשוך, הוא כנראה יצא כבר לעבודה.
"צריכה טרמפ?" שמעתי קול מאחוריי. לעזאזל, הוא כאן. הסתובבתי וראיתי אותו, לבוש בבגדים הדורים, מדי עסקים. אני אפילו יודעת איפה הוא עובד. הוא מהמעטים שאני יודעת עליו משהו חוץ מהשם שלו ואיך הוא מזיין. הנדתי את ראשי לשלילה והתחלתי ללכת לכיוון שער היציאה. "אדווה" הוא קרא ושמעתי אותו מתקרב אליי, "איפה ישנת?". "פה על הרצפה איפשהו." הוא הסתכל עליי במבט מלא רחמים. "אני לא צריכה את הרחמים שלך," אמרתי מיד, "בסדר?". הוא שוב הסתכל עליי באותו מבט. אם הייתי מרביצה לאנשים כבר מזמן הוא היה מקבל חתיכת סטירה אבל גם לי יש גבולות. הוא תפס בידי שנייה לפני שהסתובבתי והסתכל עליי במבט רציני. "אני אסיע אותך לתוך העיר אני במילא הולך לשם, מה אכפת לך, פעם אחת מציעים לך עזרה." "אני לא מקבלת עזרה מאנשים אחרים, חשבתי שאתה כבר יודע את זה עליי." "לא תמיד צריך להישאר כפופים לחוקים שקבענו לעצמנו. מה עוד יש לך בכלל היום? להסתובב ברחוב כזה או אחר ולחפש תעסוקה. לשכב במקום המסריח והמגעיל שאת בטח נמצאת בו ולחכות עד שהגבר הבא יקרא לך? עדיף לי שתסתובבי בתוך העיר ולא בחורים שאני גר בהם."
וככה התיישבתי במושב הראשון של האוטו המפואר שלו. הוא התחיל לנסוע, נסיעה חלקה לגמרי, הרגשתי שהמכונית מרחפת על הכביש. הרבה זמן לא ישבתי במכונית שהיא לא מונית. הנסיעה הייתה שקטה, חסרת כל. אף אחד לא פתח את קולו ודיבר. טלפון אחד הפריע לאווירה וזה היה הטלפון שלו. הוא שם את הטלפון על דיבורית. שמעתי את השיחה, על לקוח זה שרוצה דבר כזה או אחר. הוא אמר לו שהוא מגיע למשרד ממש בעוד רבע שעה ואז הוא יטפל בזה ובשאר הדברים. השיחה התנתקה וחזר להיות אותו השקט שהיה קודם. "תציע לו להגיע לפשרה" אמרתי בקול חלש, "הסכום שהוא מדבר עליו הוא גבוה מידי, תגיד לו שאתה יודע שעובדים אצלך האנשים הטובים ביותר במקצוע, שאם הוא רוצה ללכת עם פארשים זו זכותו שלו אבל אם הוא רוצה משהו טוב הוא צריך ללכת איתכם. תגיד לו שהוא צריך להוריד אפס אחד ואז אתם מסודרים." כשעצרנו ברמזור אדום הוא סובב את מבטו אליי ונראה מופתע. הסתכלתי עליו במבט חטוף וראיתי את גלגלי המוח שלו עובדים. "זה לא כל כך פשוט," הוא אמר ישר "הלקוח הזה הוא לקוח מסובך. יש לו תנאים שאם לא עומדים בהם מפסידים אותו. כבר יצא לי להפסיד עסקאות ענק איתו". "אני לא מאמינה שאני עושה את זה.." לחשתי לעצמי. "יש כאן חנות בגדים טובה באיזור?". "הטובות ביותר, למה?". "יש אחת לא יקרה במיוחד? שאפשר בה שמלה טובה במחיר לא מופקע?". הוא שינה את מסלולו ופנה לרחוב צדדי. הוא עצר את הרכב כמה מטרים מתחילת הרחוב. הוא יצא מהאוטו ואני אחרי נשימה אחת עמוקה יצאתי אחריו, לבושה עדיין בסחבות שהתרטבו בגשם. הלכתי אחריו בשתיקה וכשהגענו לחנות חייכתי לעצמי חיוך קטן. אני מכירה את רשת החנויות הזו.
הוא פתח לי את הדלת ונכנסו לחנות. מוכרת כיבדה את פנינו ואמרתי לה שאני צריכה לקנות שמלה שנראית מספיק מהודרת ולא יקרה מידי. היא מיד ניגשה איתי לאגף השמלות השחורות, אשכרה היה מתחם קולבים אחד שלם רק של שמלות שחורות. ניגשתי למדוד ובמראה שהייתה בחדר ההלבשה אהבתי את המראה, אהבתי גם את המחיר. נשארתי בה ויצאתי לכיוון המוכרת. "אוכל ללבוש אותה כבר עכשיו?" ביקשתי ממנה. מבטו של שגיא לא ירד ממני. "בטח," היא אמרה בחיוך, "רק תני לי להעביר את הברקוד עליה". התקרבתי אליה והיא העבירה את מחיר השמלה למחשב. הוצאתי את השטרות המגולגלות מכיס המעיל שהחזקתי ביד אבל שגיא הקדים אותי. הוא הושיט לה את כרטיס האשראי שלו וחיכה לחתום על הנייר. "אפשר רק שקית לבגדים האחרים?" ביקשתי. היא חייכה אליי ויחד עם הקבלה היא נתנה לי שקית. הכנסתי פנימה את הבגדים שאני מתחילה לשנוא.
כשהתיישבנו שוב ברכב, שגיא התחיל לנסוע ואני רק הסתכלתי על הנסיעה. השמלה הייתה נוחה, לא הרגשתי בכלל שאני לובשת בגדים נקיים, הבגדים שלי עברו כביסה לפני יותר מידי זמן. "לא היית צריך" אמרתי מיד. ראיתי את זוויות פיו מתחילות להתעגל כלפי מעלה. "רציתי" הוא אמר מיד. שוב שתקתי. כשהוא החנה את הרכב בחניון של העבודה ידעתי שתוך שעתיים אני חייבת לעוף מפה.