משפחה ~פרק 3~

*עמדתי בביתי. אבי ראה טלוויזיה. אמי הייתה במטבח ואחי היה בחדרו כנראה. כשאמי הסתובבה אלי,וראיתי את פניה. רצתי לחבק אותה. חיבקתי אותה חזק,ווידאתי שזו היא,ולא הזייה. אחרי כמה דקות ירדתי מימנה.היא הכינה פנקייקים. אולי לא מתאים לארוחת ערב, אבל שיהיה.המחבט הייתה חמה,והיא לקחה ספרי שמן,והתחילה לרסס.אבל,אז ראיתי שהיא ריססה על האש,וכל האש הייתה על אמי,ואז על הקירות שליד הגז. אחי ירד מהר,ואבי רץ למצוא משהו כדי לכבות את האש. אחי ראה,יחד איתי איך אמי צורחת,ונשרפת. אחי לא זז כמוני. השרפה התפרצה לכל מקום. הלכתי מהר לאחי וניסיתי לדחוף אותו שיצא. אבל הוא לא זז. או שאני,לא נגעתי בו. ראיתי שכל הבית עלה בלהבות. ואמי כבר נשרפה,לאפר. אז שמעתי צרחות חזקות מאזור המרתף. מהר ירדתי לשמה וראיתי את כל המרתף בלהבות. וגם אבי. עליתי במדרגות ושמעתי צרחות,עליתי מהר,אבל זה היה מאוחר מדי. אחי כבר התחיל להשרף, ולא נשאר מימנו כלום.כל הבית עלה בלהבות שלא תיארתי לעצמי.נפל עלי קרש,אבל הוא פשוט עבר מעלי. ואז הרגשתי שאני מתחילה בעצמי להתחמם.ובשנייה אחרת,ראיתי את עצמי נשרפת, והתחלתי לצרוח*
קמתי מהר למצב ישיבה כולי מלאה בזיעה. ראיתי שחושך עכשיו, הבנתי שישנתי על היום. הייתי סחוטה מזיעה,כולי רועדת ומפוחדת. כשלרגע הזזתי את ראשי הצידה ראיתי את אדמונד, יושב על הכיסא שעון עליו,וראיתי שהוא מתחיל להתעורר. "קטיה, הכל בסדר?מה קרה?"אמר וקם מהכיסא עייף.שמעתי את צעדיו אלי. שמעתי את הקפיצים במיטה נמחצים ואדמונד מתיישב על הרגל מולי,הוא שם את ידו על מצחי. "זה היה סתם סיוט. אל תדאגי." אמר בהקלה, ובחיוך קל. אך לא החזרתי לו חיוך. ' הלוואי שזה היה חלום' חשבתי בעצב. אדמונד שם לב למבטי העצוב."את רוצה לדבר על זה?"שאל. "לא,לך לחדר שלך לישון בו. בטח סתם גרמתי לך להתקע כאן."אמרתי לו בחיוך קטן."זה לא היה בזבוז. אבל הבעיה היא,שאם אני אצא,יראו אותי,והלך עלי"אמרתי והפנה מבט רציני דבילי אלי."טוב,אתה יכול להכנס למיטה, אני כבר ישנתי יום שלם. אתה ישנת בקושי לילה בגללי. ועוד על כיסא"אמרתי לו וקמתי מהמיטה בלי עזרת הידיים,אלא בעזרת אדמונד. ואז תקפו אותי רגשות אשם. הוא נתקע כאן כל הלילה, רק בגללי,וישן על הכיסא.ואוו,אני מביאה כל כך הרבה צרות לאנשים מסכנים אחרים. "בפעם האחרונה שישנתי במיטה של בת זה היה לפני שנתיים,תנסי לבד לחבר את העיניינים" אמר והסתכל עלי הפרצוף משועשע שנזכר במשהו טוב. באותו רגע נגעלתי."מידע חשוב. אני רק קמתי וכבר אתה מגעיל אותי עם הבתולין שלך, שכבר איבדת"אמרתי והסתכלתי עליו,והוא צחק,ואני התיישבתי על הכיסא."אני בכיתה י"ב "אמר טיפה צוחק. "וגם טמבל, אל תשכח את הפרט הזה"אמרתי והצבעתי עליו."ואת פושעת שנכנסה לכלא,ואז לפה."אמר לועג אבל בצחוק."אוי הייתי מספיק בכלא. עכשיו אני צריכה לסבול את הגיהנום הזה"אמרתי בייאוש וכעס."רגע,אז זו לא הפעם הראשונה שלך בכלא?" שאל מבולבל."כן,למה?"שאלתי והסתכלתי עליו לא מבינה. אבל הוא הסתכל עלי כאילו אמרתי לו משהו מפגר מאוד."אוי נו מה אתה מצפה?אז תקפתי מישהו עם סכין,הם לא קיבלו שזו הגנה עצמי כשהוא היה בן 30 ואני 14,ולו היה רובה" אמרתי במרירות ונזכרת שנתקעתי בכלא בגלל החרא הזה. אבל אדמונד הסתכל עלי בפרצוף מבולבל ובהלם. "פשוט לך לישון כבר!"צעקתי עליו."מה יש לך?" שאל מבולבל."כי אתה מסתכל עלי כאילו אני כרגע יצאתי מ-15 שנה של כלא"אמרתי לו עצבנית. "בסדר, מצטער. לא ידעתי שזה יעצבן אותך.אבל איך אני אמור להגיב כשאני נעול בחדר עם נערה שדקרה מישהו בגיל 14?"שאל מבולבל וסוג של קיטור."זה היה להגנה עצמית!"אמרתי לו בכעס. כמה פעמים אני צריכה להגיד את זה?! "בסדר,להגנה עצמית.אבל עדיין,איך אני אמור להגיב שהיית אלימה כזו בגיל כזה?"שאל מסוקרן"אני גדלתי בעיר אלימה"עניתי לו באדישות. "את כל כך דומה לה"סינן לעצמו במלמול בחיוך."למי אני כל הזמן דומה?!"שאלתי אותו טיפה כועסת.הוא כל הזמן אומר שאני דומה למישהי,אבל למה הוא לא אומר מי?וחסר לו והוא אומר שזו בת דודה שלו. "לידידה. היא כל כך אלימה. שהיא יכולה לקשור מישהו למכונית ואז לנסוע. ואני לא אומר שהיא לא עשתה את זה"אמר בחיוך וצוחק."לא אמרתי שלא עשיתי את זה גם" אמרתי לו בשקט והשפלתי את מבטי לשולחן."ברצינות?אפילו עוד יותר דומות"אמר וצחוקו גבר. הוא רק נשכב על המיטה,ואני ישבתי באותה תנוחה שמצאתי אותו. הוא סובב את עינייו אלי."על מה כבר חלמת?"שאל מסוקרן. 'כנראה אני אאלץ לשקר לו' חשבתי בייאוש.הסתכלתי על השולחן ואמרתי. "הייתי עם המשפחה שלי. טיילנו.עשינו פיקניק. וניהננו." אמרתי עם חיוך,כשדמעה נופלת מעיניי.היה יום כזה. פה כבר התחלתי לשקר."אז הגיעו כמה בריונים,הם ירו בהורי,ובאחי,ואז שרפו אותם לאפר.אותי הם שמרו כבת ארובה.ואז הם התחילו לחתוך לי כל חלק וחלק בגוף. עד שלא נשאר לי דם.ואז התעוררתי." אמרתי ונגבתי דמעות שנפלו מעיניי. "זה נראה כאילו,זה באמת קרה"אמר בקולו עצוב."החלק הראשון קרה.לפני 6 שנים.פשוט היינו שמחים,וגמרנו את היום בשקט ושלווה. הבריונים זה סתם סיוט לא קיים"אמרתי עדיין מסתכלת על השולחן. "את מתגעגעת אליהם?"שאל והסתכל עלי במבט עצוב. "אני לא יודעת.פשוט, בנתיים אין לי על מי לסמוך"אמרתי בעצב. זה היה שקר.רציתי שהם יהיו לידי יותר מכל דבר שבעולם.יותר מחיי. "את יכולה לסמוך עלי"אמר שהרים כתפיים."כן.ברור.אני הסמוך על מישהו שאני מכירה אותו יום,איזה הגיון בריא" אמרתי לו בחיוך ציני."אני רק אומר,שאם את צריכה לדבר. אני בנתיים הבחירה היחידה שלך"אמר והרים שוב כתפיים."לא,יש לי גם את עצמי במראה. היא מבינה אותי טוב יותר.אבל היא לא עוזרת לי בבעיות נפשיות.חבל"אמרתי לו בציניות וצחוק.ועצב מזוייף.הוא רק צחק.ואני חייכתי אליו."מה?"שאל נרגע מצחוקו."פשוט,כבר הרבה זמן שלא הצחקתי מישהו כי רציתי,אלא שצחקו עלי,בלי סוף.אם רציתי שהפסק,או לא" אמרתי ונשענתי על ידיי הכואבות.אך הכאב לא הזיז לי."חיים קשים"אמר מנסה לנחם. "וואו, פשוט ממש ניחמת אותי,אני ממש מרגישה טוב יותר"אמרתי לו בציניות."טוב,אולי אני לא טוב בטיפים-"קטעתי אותו."או בכלל לא עוזר בטיפים"הקטנתי אותו."אבל,אני יודע רק דבר אחד.אין יצור חי שנולד בעולם הזה כדי להיות לבד."אמר אלי בחיוך עייף.אוי אני מעבידה את המסכן. "טוב,פגשת את היצור הראשון שבודד." אמרתי באדישות. "לא נכון"אמר עדיין עם אותו חיוך. "אז את מי יש לי?"שאלתי טיפה מתעצבנת,ועצובה."יש לך אותי"אמר עדיין עם אותו חיוך. רק אז קלטתי.אחרי כל הזמן הזה,שהוא היה לצידי, לא שמתי לב לזה אפילו.הייתי עיוורת.הוא היה לידי כמעט כל הזמן שהייתי פה.הוא לשם שינוי צוחק מימה שאמרתי, ולא על מה שאמרתי. הוא לא שפט אותי לפי המראה שלי,המוזר והמפחיד.לא הזיז לו על עברי,בערך,וגם לא הזיז לו על הבעיות שיש לי.אולי הוא באמת,יהיה לצידי כשאני אצתרך מישהו.לפני ששמתי לב, דמעה, קטנה ונוצצת,נזלה מפני,אני התחלתי לחייך,אבל נתתי לדמעה ליפול לרצפה.לא אמרתי דבר,אך אדמונד כן."לילה טוב"אמר בחיוך,והפנה אלי את גבי,ונרדם תוך כמה דקות. "לילה טוב"אמרתי בחיוך והסתכלתי עליו.האדם,אשר יגרום לסיבה שלי לחיות.הדבר היחיד שאני אחייה בשבילו,אחרי הורי.שמתו.
~בוקר~
פקחתי את עיניי,וראיתי שאני נמצאת על מיטתי,אבל אדמונד לא היה בחדר.'בטח הלך לחדרו' חשבתי וקמתי ממקומי.פתחתי את ארוני,והוצאתי את החליפה,אז שמעתי דפיקה בדלת. פתחתי את הדלת,וראיתי נערה עומדת בפתח עם חיוך די עקום,אבל מובך. היא הייתה עם עיניים ירוקות,ושיער ג'ינג'י.כמעט חום."את ידידה של אמונד?"שאלה וטיפה עיקמה את ראשה."אה,כן. אבל הוא לא פה"אמרתי טיפה מובכת."אני יודעת.הוא ביקש מימני לעזור לך להתלבש"אמרה וטיפה נדחפה לחדרי. 'כנראה זו הידידה האלימה שלו,טוב,לפחות בקשר לידידה הוא לא שיקר'חשבתי בצחוק.היא התחילה לחטט לי הארונות עד שמצאה את החליפה. "את יודעת, החיוך העקום והמובך,מסתיר את האמת שבך"אמרתי והתקדמתי אליה."אני יודעת. אבל את הראשונה שאומרת את זה.תראי לי את הידיים"אמרה והסתובבה אלי.הרמתי אליה את ידי,והיא פתחה עיניים לסימנים הכחולים שהיו שמה."זה מישהו החזיק לך את הידיים אות קשר אותם בשלשלאות?"שאלה טיפה מזועזעת ומופתעת. "שלשלאות לא עושות סימנים עניקיים כאלו. מנסיון" אמרתי בעיקום פרצוף.אז שמעתי דפיקה בדלת."אני הפתח"אמרה הנערה מהר ורצה לדלת.רק עכשיו הבנתי שאני לא יודעת את שמה.אז אדמונד נכנס עם מגש אוכל,וכמה משחות ותחבושות."אני רואה שהכרת כבר את קטיה.קטיה,זו הידידה שאמרתי לך שהיא אלימה כמוך"אמר ושם את המגש על השולחן."והשם שלה הוא?…" אמרתי והצבעתי עליה באצבע עקומה."ליליאן,אבל קראי לי ליל,או לילי,או אן,או אנה,או ליאן.איך שנוח לך." והושיטה לי יד ללחיצה.ואז מיד הורידה כי נזכרה שאני לא במצב ללחיצת ידיים."אדמונד,לא נראה לי שהיא אלימה כמוני.רק אני יכולה להיות אכזרית בדרך כזו" אמרה והסתכלה על אדמונד. "אה,לא אמרתי לך?היא גם קשרה מישהו לאוטו,ונסעה בו,בת כמה היית?14?"שאל מנסה להזכר. "לא, דקרתי מישהו,להגנה עצמית! בגיל 14.הייתי בת 13,מישהו תקף אותי ברחוב,כשהוא יצא מהמכונית שלו,בעטתי בו עד שהוא איבד הכרה.ואז קשרתי אותו למכונית שלו,התחלתי לנסוע במכונית שלו,ואז קפצתי מהדלת ונתתי למכונית להמשיך לנסוע קיבינימט."אמרתי נזכרת ביום הזה."אומיגד!את כמו אחותי התאומה"אמרה וחיברה את ידיי בשלה."אני שמח לראות שאתן מתאימות,אבל קטיה,את צריכה תרופה לידיים"אמר והפריד בינינו. "טוב,טוב.את"אמרה והצביע עלי."תספרי לי אחר כך מה עוד עשית.את מוצאת חן בעיניי"אמרה והלכה לארון שלי עם חיוך. התיישבתי על המיטה,ואדמונד על הכיסא.הושטתי את ידיי אליו.והוא ניסה למרוח בעדינות את המשחה.למרות שזה הרגיש כאילו הדביל הקודם שוב מוחץ לי את היד.אחרי כמה דקות זה כבר לא כאב,ואדמונד שם לי תחבשות על שתי הידיים, ואני כבר לא הרגשתי את הכאב."לצערך,תצתרכי לשם את זה כל יום.אלא אם את רוצה שזה יכאב הרבה זמן"אמר והוריד את המשחות והתחבושות מהמגש ומשך את הכיסא כך שאני אשב מול האוכל. "ועכשיו,שבי לאכול" אמר בטון מצווה.נתתי לו כאפה קטנה בראש והתיישבתי. "ככה את מודה?"שאל בקול נפגע מזוייף."אני לא מודה לאנשים" אמרתי באדישות, ואכלתי את האוכל שהביא.הייתי ממש רעבה. לא אכלתי יום שלם."את וליל כל כך דומות שזה לא יאומן."אמר צוחק קצת. "תסתום!"צעקה ליליאן מעבר הארון."מה את בכלל עושה שמה?"שאל אדמונד."מחפשת נעליי בובה" אמרה והמשיכה לחפש. בלעתי את האוכל ואמרתי לה."אה,זרקתי אותם במסדרון. אני לובשת מגפיים."אמרתי והמשכתי לאכול. "יופי.טוב,אז גמרתי. ואתה אדמונד,צא"אמרה והצביע על הדלת."למה?"שאל תמים. ליליאן לא ענתה,אלא לקחה אותי בעורף ודחפה אותו מהדלת הכניסה. "אתן ממש דומות!" צעק אדמונד מהדלת. לא רציתי שיהיה בודד אז קמתי ממקומי אל עבר ליליאן,כדי לא לקח יותר מידי זמן.היא עזרה לי להתלבש, למרות שזה לא היה נוח להיות לידה חצי ערומה,אבל שרדתי.אחרי שגמרתי להתלבש חזרתי לשבת ולאכול. ליליאן פתחה את הדלת לאדמונד,והוא נכנס והתייבש על המיטה. "התלבשת די מהר בהתחשבות לנכה."אמר ונשכב על המיטה. יכולתי להוציא את הרגל מהשולחן.אז נצלתי את זה כדי לבעוט בו.הוא ישר קם ממקומו ואחז במקום הכואב."על מה זה היה?"שאל נאבק בכאבים."כי הרגשתי ככה"אמרתי ומשכתי לאכול.הוא לבד ידע.אחרי שגמרתי לאכול קמתי ממקומי.אני וליליאן עזרנו לאדמונד לקום. ואז הוא עשה את עצמו צולע. אני וליליאן הבנו לו כאפה בראש.ואז הוא הלך נורמלי עם פרצוף אדיש."אה,ליליאן, איזו כיתה את?" שאלתי והסתכלתי עליה."אני יא'3.את?"שאלה מסתקרנת."אני י'5" עניתי בצער. "קטינה. אוי מסכנה את תצטרכי להיות עם הטמבלים האלו לבדך.בהצלחה"אמרה ואמרה לי עם מבט מרחם.אני שונאת מבטים כאלו."כן,זה ממש יעשה לי מגן סביב הגוף כך שאף אחד לא יגע בי."אמרתי בציניות."מצטערת.אבל חוץ מזה,לא יעזור לך כלום."אמרה והרימה את ידייה וכתפייה."טוב, לפחות משהו"אמרתי בחיוך מאולץ.אדמונד שם את ידו על כתפי ועל הכתף של ליליאן ומחץ את שתינו בחיבוק כתפיים."את תשרדי קטיה,את נערה חזקה. חוץ מזה.כשיגמרו השיעורים ותהיה הפסקה,נבוא אלייך ישר"אמר והסתכל בעיניי. "טוב,זה לפחות מעלה לי את המצב רוח."הגענו לפתח הכיתה שלי,הם הלכו לכיתות שלהם.נשמתי עמוק ונכנסתי לכיתה.היא הייתה ריקה.התכוונתי להסתכל על השעון.אבל היה צלצול. התיישבתי במקם שהיה פנוי(מין הסתם הכל היה פנוי!)או שבחרתי מקום שרציתי.אז ראיתי מורה נכנסת לכיתה,ומסתכל עלי הפנים מופתעות."מי את?"שאלה אותי."אני קטיה קאוליטז.אני הייתי אמורה להיות כאן אתמול, אבל נתקלתי לבעיה לא קטנה."אמרתי לה והתסתכלתי עליה."אה נכון,אדמונד אתמול אמר לי למה לא הגעת.אני ממש מצטערת שאת צריכה להיות איתם באותה כיתה. אני המורה לביולוגיה,אליסה."אמרה לי בחיוך.'יש מישהו שרדמונד לא סיפר לו על זה?!אני אהרוג אותו!' חשבתי בעצבים."אה,למה הכיתה ריקה?"שאלתי והצבעתי על הכיתה ריקה."אה,הם מגיעים רבע שעה אחרי הצלצול.אני פשוט נחה,ומכינה את עצמי לשיעור. וגם כדי שלא יאשימו אותי שאני זו שמאחרת."אמרה בייאוש. "טוב, אז מה אני יכולה לעשות עכשיו?"שאלתי והוצאתי את ספרי ביולוגיה. "מה שנוח לך.זה לא טוב להתחיל ללמד רק ילדה אחת." אמרה בהרמת כתפיים. "זה תלוי אם הם בכלל מקשיבים לך" אמרתי בגלגול עיניים."טוב,אני אשב בשולחני.אם נוח לך,את יכולה לשבת מולי.את תהיה רחוקה מהבריונים,ותהיה קרובה אלי.מה דעתך?" שאלה בחיוך."אין לי בעיה.אבל אני אומרת מראש, אני מאוד רעה,אז,רוב הסיכויים תצעקי עלי, הרבה."אמרתי וקמתי."אני רואה שאת מרדנית לפי השיער.אבל לא יכול להיות שאת יותר גרוע מהם."אמרה והלכה למקומה.אני התקדמתי לשולחן מולה.וראיתי שהיא מוציאה ספר וקוראת. ראיתי את השם.'אשמת הכוכבים'. "מה את קוראת?"שאלתי אותה. "מה?"שאלה והסירה את עינייה מהספר.ספר מושך.בונוס."שאלתי מה את קוראת?"אמרתי וניסיתי להסתכל על מה שרשום. "אה, זה. את אוהבת לקרוא?"שאלה והסתכלה עלי בחיוך.רק הנהנתי. "אז יש לך מזל,אני גם המורה לספרות,ומתמטיקה.זה רומן משעשע ועצוב.אני גומרת אותו עוד כמה עמודים.להביא לך?"שאלה והרימה את הספר.'הא,לא יזיק לי טיפה עצב."כן,אני השמח לקרוא אותו.אבל אני לא מושפעת מספרים עד בכי"אמרתי שמתי את ידיי תחת ראשי."הו,כולם אומרים את זה.אני קוראת אותו פעם שניה,אז אין לי בעיה עכשיו להביא לך.אבל אני אישה מבוגרת.אני לא אמורה לבכות מזה.אבל ההשפעה של זה חזקה.אבל הכתיבה לא מהעולם הזה"אמרה והגישה לי את הספר. "טוב,אבל אני בטוחה שאני לא אבכה מזה."אמרתי ושמתי את הספר על השולחן."כולם אמרו את זה,הבת שלי קראה את זה, היא אמרה שהיא בכתה מזה יותר מחצי שעה.פשוט תכיני ממחטות רכות מאוד.אחרת הבת שלי השתמשה ברגילים.אז צרב לה העור על האף,והעיניים צרבו.אז אני מזהירה אותך"אמרה בחיוך."טוב ,אני באמת משוכנעת שאני אבכה מזה.אני רק לא רוצה שליליאן או אדמונד יכנסו לחדר. אחרת הם הצחקו עלי בגלל שאני בוכה מספר"אמרתי בייאוש."אני חושבת שהם אדאגו לך. ראיתי שאדמונד מאוד דואג לך.וליליאן אולי רעה ומרושעת מבחוץ,אבל מבפנים היא ממש נשמה טהורה ופגועה.היא תעשה הכל כדי שאפילו שערה לא תיפול משערך.הם מאוד דואגים לך.ראיתי שהם ליוו אותך עד דלת הכיתה.אחרים בפנימייה הזו אפילו לא מלווים חברים"אמרה והסתכלה על שעונה. ואני על השעון שעל הקיר.עברו 20 דקות."אה,אליסה-"היא קטעה אותי. "את יכולה לקרוא לי אליס.איך שנוח לך"אמרה בחיוך."אז אליס.אני יכולה לספר לך משהו,ש..,אני לא מצליחה למצוא אמון שאנשים כדי להגיד את זה.פשוט אני לא יכולה לשמור את זה יותר." אמרתי עם מבט די עצוב."למה שלא תספרי לאדמונד או לליאן?"שאלה מבובלת."אני פשוט לא כל כך מרגישה בנוח להגיד להם בנתיים."אמרתי והשפלתי את המבטי. אני פשוט לא רציתי שהם יהיו נחמדים אלי בגלל זה."כן,את יכולה לספר.ואני מבטיחה לך שזה ישאר איתי עד הקבר."אמרה ושמה את ידייה על השולחן.נשמתי עמוק והתחלתי."לפני 4 ימים.היה לי יום הולדת 16.וכל המשפחה שלי נשרפה בבית כשהלכתי החוצה. אחרי שרבתי ריב קטן עם אמי."