המחסום הכבד הזה שלא זז

אהבתי אותו. באמת אהבתי אותו. הוא לא היה מושלם, היו לו הרבה מגרעות והוא לא היה אליל הבנות, אבל אהבתי אותו בכל ליבי כמו שלא אהבתי אף אחד בחיי. אהבתי בו הכל, את השיער השחור, את העיניים הכחולות כמו ים, אבל לא ים של הארץ – ים של איי יוון שהוא כה צלול וכחול שאפשר להסתכל עליו שעות ולהתהפנט מיופיו. אלו היו העיניים הכי מיוחדות שראיתי בחיי. אהבתי את הצחוק שלו ואת חוש ההומור שלו, את הקול שעוד לא לגמרי השתנה. הוא היה הבן אדם הכי קרוב וחשוב לי והייתי עושה הכל בשבילו. הרגשתי שהוא משלים אותי, ושהוא מושלם בשבילי. אהבתי את החיבוק שלו והייתי מחכה לרגע שאני אפגוש אותו וארגיש את הידיים שלו כרוכות סביב גופי. מכל מגע שלו הייתי רועדת. הייתי מרגישה פרפרים משתוללים בתוך בטני ומאיימים לפרוץ החוצה. הלב שלי היה מאיץ בצורה שלא קרתה לי באף מצב אחר.
אבל דבר אחד לא הייתי מסוגלת. לנשק אותו. בכל פעם שהוא רכן לכיווני ושפתיו היו ליד שפתי הייתי נרתעת והולכת אחורה. משהו במצב הזה הלחיץ אותי. אני לא יודעת מה גרם לתחושה של הפחד המטורף מנשיקה איתו. אולי זה שאאכזב אותו, או שאולי זה הוא שיאכזב אותי ויפוצץ לי את הבועה הורודה שאני חיה בה. שאתייחס אליו אחרת. שלא אחשוב עליו אותם דברים.
המגבלה הזאת שלי, המחסום הזה שהיה כה כבד עד כדי כך שלא הצלחתי להרים אותו ולתת לו להיכנס השפיע על מערכת היחסים שלנו. הוא התרחק. הוא כבר לא היה נלהב לראות אותי כמו פעם וחיפש כל הזדמנות להבריז כמעט בכל פעם שקבענו. הוא לא חיפש לגעת וללטף והפסיק לנסות. הוא כבר לא הרגיש אותו דבר, כפי שהרגיש בהתחלה. וככל שאהבתו אליי דעכה – אהבתי אליו התחזקה. ועצם העובדה שהוא התחמק ממני גרמה לי להרגיש רע. הרגשתי שדורכים עליי, שלא מעריכים אותי ושהוא לא רוצה להיות איתי. וניסיתי לדבר איתו על זה, אך הוא כבר מזמן לא היה שם. כבר מזמן לא היה לו אכפת. נשארתי לבד במערכת היחסים עד שזה הגיע לשיא ונגמר. ובכיתי, בכיתי הרבה. לא שזה שינה לו. הוא התגבר מהר מאוד ורצה לחזור לקשר של ידידים. והסכמתי. כי עד כדי כך הייתי צריכה את הקרבה שלו.
וכידיד הוא לא הסכים לדבר על דברים אישיים מעבר לשיחות שטחיות. הוא כבר לא היה אותו בן אדם שהכרתי. זה בן אדם שונה. איתו לא הייתי יוצאת. בכל פעם שהייתי פונה אליו לעצה או שרציתי שישמש אוזן קשבת הוא הפך את העניין לצחוק וסיפר לחבריו. הבן אדם שהכרתי, שאהבתי, היה אחד שיכולתי לסמוך עליו בכל נושא. אחד שאהב לשמוע את הבעיות שלי ולתת לי את העצה הנכונה ולהראות לי את הדרך הנכונה לפעול בה. את הנתיב הנכון לקחת.
ובכיתי. בכיתי הרבה.
ועכשיו, אני שישה חודשים לאחר הפרידה. יושבת וכותבת עליו, וחושבת עליו. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. המשכתי הלאה, אנחנו עדיין ידידים, ואנחנו עדיין לא מדברים על עניינים אישיים. אנחנו עדיין לא דיברנו על הפרידה מאז הפרידה. המשכתי עם החיים שלי.
ועדיין לא הצלחתי להרים את המחסום. עדיין לא נישקתי אף אחד. למרות שהיו לי הרבה הזדמנויות. למה? כי הם לא הוא. זה צריך להיות הוא.
ואם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה?
הייתי מנסה יותר. הייתי מפתחת שרירים כדי להרים את המחסום. הייתי עושה כל מה שאני יכולה כדיי לוודא שהוא יוכל להיכנס. לא הייתי מוותרת לפני שהייתי בטוחה שעשיתי כל שביכולתי.