את כל מה שיש לי – פרק 4

– נקודת המבט של גל –
הלכנו לעבר שער בית הספר, השומר התימני בגיל העמידה צחק, קוראים לו עזרא. כולנו אהבנו אותו, הוא היה כזה קליל. בדומה לנהג התימני ציון.
הבטתי על הגיטרה של דניאל. לפתע רציתי להישאר איתו שם, לא רציתי ללכת. הלב שלי פעם בחזי, הוא היה כל כך שונה ממני, כל כך לא מתאים לי. אבל לא היה לי אכפת.
עצרתי אותו.
הוא העיף בי מבט מופתע. "מה קרה?"
חייכתי אליו. "אני מניחה שאתה לא הולך להראות לי את הגיטרה שלך אם כך."
"למה לא?"
הוא התיישב בצל אחד העצים, התיישבתי לידו. הוא הוא את הגיטרה שלו מהכיסוי, היא הייתה חומה. כמו כל גיטרה רגילה. אבל החריטה בכתב מחובר באנגלית בראש הגיטרה, בצד העיגול משכה אותי. Just a dream
"את מכיר את השיר הזה?"
הוא הזעיף פנים, "מה איזה-" ואז הוא קלט על מה אני מסתכלת. "Just a dream? את צוחקת עליי? אני מכור לשיר הזה! את מכירה אותו?"
"ברור!"
"רוצה לשיר אותו איתי?"
למדתי את מבטו… הוא היה רציני. רציני מאוד.
"טוב…" אמרתי מהססת. "אבל אתה מנגן?"
"מה נראה לך?"
צחקקתי. היה נראה לי שכן .וצדקתי.
הוא פרט בעדינות על המיתרים, זו הגרסה השקטה. אני אהבתי את הגרסה השקטה הרבה יותר מארוכה.
כשהגענו לקטע של ההתחלה, פחדתי לשיר. וחוץ מזה זה גם לא היה הקטע של הבת אז נשארתי שקטה.

I was thinkin about your, thinkin about me".
Thinkin about us, what we gonna be?
Open my eyes, yeah;"
קולו היה כמו קטיפה, רך נעים. מושלם. פחדתי שאם אני אצטרף, אפילו רק למשפט אני אהרוס את זה. לא הרסתי.
" it was only just a dream."
שרנו ביחד רק משפט אחד והקולות התחברו והיו לאחד. קולי הגבוה וקולו הנמוך. היה אפשר להבחין בבירור מי שר מה. אבל נשמענו מושלם כל כך. שלא היה לי אכפת.
ואז… היה תורי.
So I travel back, down that road."
Who she come back? No one knows.
I realize, yeah,"
בזמן ששרתי לבד בטני התהפכה, ידעתי שאני שרה יפה, לא הצנעתי את זה. טוב, לפחות לעצמי לא הצנעתי את זה. ליד אחרים תמיד סתמתי, מפחדת ממבוכה. וזה מה שקרה לי עכשיו.
ואז הוא שוב הצטרף. הרגשתי שלמה.
" it was only just a dream."
ואז העולם עצר. הוא הפסיק לנגן, ורק הביט בי. כמו כישוף זה קרה, התקרבנו אחד לשנייה. הגיטרה נשמטה מידיו.
ואז קולו של עזרא נשמע מאחורינו.
"מצטער שאני מפריע לסרט האהבה שלכם!" צעק במבטא תימני שתמיד גרם לחיוך. "אבל אני חייב לסגור את השער! תוכלו להתמזמז גם בחוץ, נכון?"

– נקודת המבט של דניאל –
בבית לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה. אני וגל כהן כמעט התנשקנו… זה לא יכול לקרות בנינו, אנחנו יותר מידי שונים. וחוץ מזה היא אמורה לעבור לאלונים…. היא בכלל יודעת את זה? אני מניח שכן, זה לא ייתכן שאמא שלה תקבע משהו כזה בלעדיה. הרי זה העתיד שלה.
התייצבתי בהתנדבות ועברתי אותה עם הרבה נפילות של חוסר ריכוז, עד שילדה אחת ברה לעזור. היא הייתה בגיל שלי.
"היי תיזהר!" היא צחקקה. "מה אתה עושה כאן? אתה צריך להישאר בבית עם החום המטורף הזה שלך!"
הרמתי את גבותיי. "מה?"
"יש לך מחלת אהבה רצינית!" היא צחקה, "לא נראה לי שלפנות זבל אחרי אנשים הולך לעזור לך להשיג אותה, מי זאת בכלל? כן – אני יודעת אני חטטנית בטירוף!" היא הושיטה יד. "אני שיר דרך אגב."
לחצתי את ידה. "דניאל"
"דניאל אוקי, אז דניאל. בא לך ללכת למרכז הפנטזיה אחר כך? שמעתי שעושים שחזור של האקדמיה לערפדים – או שושלת דם. אני לא בטוחה. אבל אני חולה על זה, אולי תביא את הנערה הזאת שאתה משוגע עלייה כל כך עד שהיא גורמת לך כמעט ליפול לתוך שקית זבל. תוכלו להיבחן לרוז ודימיטרי, אני אנסה להיבחן לתפקיד של ליסה. או אולי נטלי. אתה חושב שיתאים לי?"
המילים יצאו מפיה במהירות אדירה, אני לא חושב שהיא בכלל עצרה לנשימות. היה משהו מקסים בזה, כמו אחות קטנה שבא לך לחבק.
"מה זה בכלל מרכז הפנטזיה?"
"זה מקום כזה שלוקחים ספרי פנטזיה או מדע בדיוני. דברים על ערפדים קוסמים ואנשי זאב, משהו בסגנון ומשחזרים אחד לאחד את הסרטים שלהם, אז בא לך?"
משכתי בכתפיי. "בטח."
"ואל תשכח להביא את איך שלא קוראים לה."
"נראה לך שהיא תסכים?"
"עם המראה שלך?" היא הכריזה. "ברור שכן!"
ידעתי שהרבה בנות חושבות שאני הדבר הכי חתיך שקיים עלי אדמות, אבל אף פעם לא ציפיתי שיאמרו לי את ברצינות כמו שהיא אמרה. הדבר האחרון שהייתי צריך עכשיו זה עוד זריקת עידוד לאגו שלי.
"מי אלה רוז ודמיטרי?"
"רק הזוג הכי מושלם אי פעם!" היא התפרצה בהתלהבות.
צחקתי והוצאתי את הטלפון הנייד שלי, חיפשתי עד שמצאתי באיזה קבוצה בוואטסאפ עד שמצאתי את המספר שלה.
חייגתי.
"הלו." שמעתי אחרי חצי שקה שנמשכה כמו נצח. "מי זה?"
"זה דניאל."
"דניאל." היא נשמעה מופתעת. "היי, מה קורה?
"חשבתי… אני יוצא לבלות עם ידידה שלי אחר הצהריים. רוצה לבוא?"