אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק שלושים!
אולי זה קצת מוזר, אבל לא רציתי לשקר לאודיסאוס רק כדי להציל את החיים של כולנו. בזמן שהתחלנו ללכת בחזרה לאלסיום גוש גדול חנק לי בגרון.
מצאנו חמש דקות לפני זה קשת שדומה לקשת של אודיסאוס (אל תשאלו אותי איך) וכבר עברנו על התוכנית שלנו. פרי מוחה של מרנה, כמובן. להפתעתי, היא היה פחות מסובכת ומבלבלת מבדרך כלל.
"הכול בסדר, אילנה?" שאל אותי ג'וש. באמת נראיתי כל כך לחוצה שג'וש דאג לי? איזה יופי.
חייכתי. "אני בסדר."
"כלומר, את עומדת להתעלף."
הנהנתי. "אני פשוט… לא יודעת."
הוא חייך. "היי, יהיה בסדר."
וואו, רגע, ג'וש היה אופטימי? עד כמה גרוע נראיתי?
ניערתי את ראשי והמשכתי ללכת. ידי נאחזה בכוח בקשת המזויפת שמצאנו, והיד השנייה פשוט נפתחה ונסגרה בלחץ.
עברנו את הגשר לאלסיום וכבר ראיתי באופק את אודיסאוס, ואת המבט המופתע של אלקטו. הספרטים לא ממש שמו לב אלינו, הם היו עסוקים בלירות אחד על השני כדורי רפאים.
"לא היה לי ספק שתצליחו." אמר אודיסאוס בחיוך גדול כשעברנו את הגשר.
אלקטו קיללה בשקט. "האדון לא יהיה מרוצה מזה."
זה הפיג את הלחץ שלי. חייכתי לעברה בעוקצנות והיא שלפה את הטפרים שלה, שהיו יותר פרגולים של אש. היא עמדה לשסף לי את הגרון אבל בסוף הצליחה לשלוט בעצמה.
"הקשת," אמר אודיסאוס. הושטתי לו את הקשת בחשש.
"אז, איך הצלחתם להשיג אותה?"
שרר שקט. בסוף מרנה מלמלה כמה דברים על גומחה סודית בצוק, ואודיסאוס הנהן. הוא הרים את הקשת שבעצם לא שלו וקימט את מצחו.
אוי לא. חשבתי.
הוא בחן את הקשת, לאט-לאט עיניו שרפו בזעם. "שיקרתם לי. זאת לא הקשת האמיתית."
אלקטו חשפה שיניים בחיוך. "ידעתי!"
היא הסתערה עלי, ואז ניק התנגש בה. שניהם נמרחו על הרצפה.
"ניק!" מרנה שלפה את החרב שלה, והספרטים התחילו לירות לעברה, אך ג'וש חסם את המכה בחרבו. בזמן הזה רוב עזר לניק לקום ושניהם נלחמו ביחד באלקטו. קונר הביט בכולם בפחד וניסה להתנגש בספרטים ולהעיף אותם.
זה לא טוב, ממש לא טוב.
בלעתי רוק. עיניי ננעצו באודיסאוס שנראה כועס, מאוכזב. אם רק אצליח להחזיר לו את הקשת שלו, אולי הכול יסתדר…
עצמתי עיניים, פתאום קולות הקרב והצעקות נראו מרוחקים יותר. חשבתי רק על הקשת, על המראה שלה, על אשפת החיצים שלה, על המיתר עשוי צמר כבשים מהאי של פוליפמוס…
אני בת אפולו, אני מומחית בקשתות, אני מסוגלת לזמן אותה.
הרגשתי קול זמזום קטן באוזן, שמהר מאוד הבנתי שהיה קול יריית חץ. פקחתי את עיניי וראיתי ערימת חיצית וקשת לבנה גדולה על החול שליד רגלי.
אני… אני עשיתי את זה. באמת זימנתי את הקשת של אודיסאוס.
הרמתי את הקשת ואספתי את החיצים – שהיו לבנים ומגולפים בצורה מרשימה כמו הקשת – בידיים רועדות. אודיסאוס הביט בי במבט המום.
הושטתי לו את הקשת והחיצים. "הם שלך. נתתי לך אותם, עכשיו תעזור לנו."
הוא הנהן, לקח את הקשת ומתח בה חץ. במכה מהירה ומדויקת אחת הוא ירה בדיוק בלוח ליבה של אלקטו.
היא פלטה צרחה ושלפה את החץ. חתיכת בגד נשלף איתו וחשף שריון, שחור קטן כמעט וחורר אותו.
"חצויים מטונפים," היא אמרה ולקחה מאחד הספרטים את האקדח שלו… וכיוונה אותו ישר לעברי. "נתראה שוב בשדות הענישה!"
"אילנה!" צעק ג'וש, אך הוא בכל מקרה לא היה מסוגל לעשות כלום. שנייה לפני שאלקטו ירתה היא התקפלה ונפלה.
"ובגלל זה אסור להתעסק איתי!" צעק קול ילדותי.
רגע… חשבתי. הקול הזה מוכר לי…
"ג'יימי!" צעק קונר בחיוך. הוא הצביע על ג'יימי – שהייתה מלוכלכת ופצועה ונשמה בכבדות – שרכנה מעל אלקטו.
"היי!" היא חייכה ולקחה את האקדח מידיה של אלקטו. היא ירתה בה אפילו בלי להסתכל.
"תמותו, חצויים…" מלמלה אלקטו לפני שהתפוגגה.
הספרטים נסוגו בבהלה לארמון האדס. אנחנו קראנו קריאות שמחה.
קונר רץ לג'יימי וחיבק אותה. "את בסדר!"
"פחות או יותר." היא הנהנה.
"אבל… מה קרה?"
"נחליף הרפתקאות אחר כך," אמר רוב. הוא הביט לעבר ארמון האדס. "קודם בואו נלך להציל את מירנדה וקיירו."
כולנו הנהנו והתחלנו ללכת אחריו, אך אודיסאוס הניח יד קרה ומתה על כתפי.
הסתובבתי. הוא הושיט לי את הקשת. "קחי אותה, הוכחה לכך שאת בת אפולו אמיתית."
הבטתי בו בהלם, ואז בכולם, ואז שוב בו, ולקחתי את הקשת. היא התכווצה מעט ברגע שנגעתי בה, לגודל שבה אוכל לירות בקלות.
"תודה," מלמלתי. הגרון שלי היה יבש, אבל חייכתי. הבטתי בכולם אחד-אחד וראיתי שהם מחייכים לעברי. "קדימה, בואו נלך לבעוט בהאדס."
תגובות (5)
תמשיכי בבקשה.
אני ביום הבריטי השנתי שלי ולכן אחזור אחרי שעת התה!
שלום רב.
שמתי לב שאת לא כל כך מקורית בשמות של הדמויות, למשל השמות מרנה ומירנדה, הם דומים מאוד.
בכבוד רב,
מרוגז קלות הבריטי!
תמשיכי מהר!! (ואני כבר דיי שכחתי מהדיל שלנו.. אני אמשיך את אבא ואת משהו מיוחד בימים הקרובים.. פשוט מחר אני נורא עסוקה אז אני אשתדל…)
נט נט. שכחת אותי כבר?
יואו אביעד מה קורה?
עכשיו ראיתי שהעלית הרבה… אני מתביישת.