שער אל המוות – פרק 29

– סטיבן –

יום ההולדת 16 שלי, ה-22 במרץ יום שיוויון האביב והיום הגורלי לעתיד העולם התחיל בצורה משעממת. אבא שלי בירך אותי, דודה שרה כמעט הפכה אותי לפיתה מעוכה בחיבוק, אמא לא יצאה מהחדר. או שהיא ישנה, או שהכינה לי הפתעה מיוחדת ליום ההולדת שלי, זאת גם אפשרות.
היה יום ראשון, אף אחד לא עבד. לקחתי איזה ספר אבל הוא היה משעמם וכעבור בערך שלוש שעות נרדמתי תוך כדי קריאה. חלמתי משהו מוזר, שהפכתי לציפור ועפתי מעל חולות אריזונה. אפילו מתוך חלום הרגשתי געגוע למקום הזה שגדלתי בו.
התעוררתי לקול צפצוף שהשמיע הטלפון שלי. לקחתי אותו. הודעה חדשה מאיש הקשר: אנבל. בהודעה אנבל כתבה: ׳היי, סטיבן! השגתי את הספר ׳מעבר בין עולמות׳! :)׳
כתבתי לה בחזרה: ׳מגניב! מזל טוב.׳
ואז התחילה שיחה שלמה.
׳להביא לך אותו לקרוא?׳ שאלה.
׳למה, כבר סיימת?׳ עניתי.
׳לא, אבל יש לי סדרת ספרים לסיים.אז להביא לך?׳ שאלה.
׳כן. לבוא אלייך?׳ כתבתי.
׳אולי ניפגש בפארק ליד המזרקה? בעוד חצי שעה נוח לך?׳
׳ברור. ניפגש.׳
לקחתי ליתר ביטחון כסף וטסתי מהבית. בדרך דפקתי על הדלת של ההורים שלי ואמרתי שאני הולך לטייל. כעבור חצי שעה נפגשתי עם נבל ליד המזרקה בפארק שהיינו בו בפעם הקודמת. היא הביאה לי את הספר.
״אה, רוצה שנטייל עוד פעם?״ שאלתי.
״בטח. ציפיתי שנלך לטייל, אפילו הבאתי קצת כסף.״
״גם אני הבאתי… גלידה?״
היא חייכה והנהנה. קנינו שתי גלידות, חזרנו לפארק ואכלנו אותם על ספסל. בדיוק כשסיימנו, לא רחוק ממנו עבר איש לבוש כולו שחור. (למרות שגם אנבל הייתה כרגיל לבושה בשחור, אבל הוא משך תשומת לב.)
״אוי, לא״ מלמלה אנבל. ״זה אבא שלי. בוא נברח ממנו!״
״הוא לא יודע שאת כאן?״
״לא! הוא חושב שאני בספרייה! הוא… לא היה אוהב את הרעיון שאני…נו… עם בן…הוא מסתכל!״
היא תפסה לי ביד, ורצנו בין כמה שיחים. שחררתי בעדינות את החולצה של אנבל כשהיא נתקעה בענף, הבאתי לה יד והמשכנו לרוץ. עצרנו בקצה הפארק. ואז פרצנו בצחוק.
״וואו, זה היה כיף!״ אמרתי.
״מאוד,״ הסכימה אנבל.
ואז הבנו שאנחנו עדיין מחזיקים ידיים. אנבל הסמיקה, ושחררה את ידה. עמדנו שם כמה זמן, ואז היא אמרה: ״יו, תראה! כבר מחשיך! לא שמתי לב…״
גם אני לא שמתי לב, אבל השמיים כבר קיבלו גוון תכלת כהה, וצבעי השקיעה האחרונים דעכו. הפארק הואר בפנסים, וירח מלא עלה לשמיים.
״נלך הבייתה?״ שאלתי.
״בוא נישאר עוד קצת,״ אמרה.
אני בעצמי לא יודע למה, אבל שכחתי לגמרי שהיום הוא היום הגורלי. ושכחתי לגמרי גם מהפתק.
התיישבנו על שפת מזרקה. שאלתי: ״אה, סתם שאלה, את לא חייבת לענות. אבל למה את כל כך מפחדת מאבא שלך?״
״כי.. הוא…״ על עיניה הכחולות כמו אגמי הדמעות נצצו דמעות. לקחתי את ידה בעדינות. היא השעינה את ראשה על כתפי, ושפכה הכל: אמא שלה מתה כשהייתה פעוטה, אבא שלה קשוח ובקושי נותן לה לצאת מהבית. כאילו שהיא חיה בבית כלא. היא בודדה, ואין לה אף חבר.
״חוץ ממך.״ לחשה.
״אל תדאגי,״ אמרתי ברוך. ״אני כאן איתך. כשאני כאן שום דבר לא יקרה לחברה שלי.״
עיניה נצצו, גם מהדמעות, וגם מאושר. באור הירח הן נראו עוד יותר כחולות.
״איך אמרת? ׳חברה שלי׳?״ שאלה.
״את חברה שלי?״
״אה, נכון. כבר קראתי לך ׳חבר.׳״
מחיתי בעדינות את הדמעות מעיניה. ״אז כן?״
״כן,״ לחשה. ״אה, ויום הולדת שמח, סטיבן.״
באותו רגע לא שאלתי את עצמי איך היא ידעה שיש לי יום הולדת, כי הרי לא סיפרתי לה על זה. הייתי עסוק מדי בלעוף בשמיים מרוב אושר, כי היא רכנה אליי ואני רכנתי אליה והתנשקנו. הנשיקה הראשונה שלי! כעבור חצי שנייה הטלפון שלי צלצל והחזיר אותי לכדור הארץ. קיללתי אותו בלב ועניתי, רק כדי שהשיחה הזאת תיגמר. חשבתי שזה סתם משהו כמו ׳היי איפה אתה?׳
איזו טעות.