לב מתכת
הכל חשוך. אני מושיטה את ידי, מחפשת ומנסה לגעת בך, אך אתה נראה כל כך רחוק, כל כך רחוק. אני מנסה להתיישב, אך כל חלק בגופי מכאיב לי וגורם לי לצרוח. הראש שלי מרגיש מוזר והכל מתחיל להסתובב. 'איפה אתה?'. אני מרגישה את החולשה מתחילה להשתלט עליי וליבי מתחיל לפעום בחוזקה, ואז מאט, חלש יותר ויותר.
'אני לא אראה אותך יותר, נכון, אתה היית היחיד שהיה נחמד אליי.' רעד בלתי נשלט חולף בגופי ואני מרגישה את הזרמים החשמליים עוברים בי, היישר אל ליבי. אני יודעת שברגע שהזרם הראשון יגע בי לב המתכת שלי ייעצר, ואני אמות. הם תמיד אמרו לי את זה.
אני שולחת את ידי אל המגירה ומנסה לשווא להוציא את המכתב שכתבתי לך, מקווה לפחות למות כשהוא בידי, סיכוי חלוש לכך שיגיע אלייך.
אני פותחת את המגירה ומרגישה את ידי נוגעת בקצה המכתב, אך אני לא מספיקה.
ביפפפ.
תגובות (5)
אהבתי מאוד! :)
מצמרר!
(במובן טוב)
תמיד את מדהימה אותי מחדש עם עומק הכתיבה שלך!
וואו ^O^
אנשים שקוראים סיפורים ברפרוף לא יכולים להבין את הסיפור הזה.
מפני שהוא כל כך מורכב…ואני אומר את זה ברצינות.השקעת בו באמת.
אנשים שנוהגים לקרוא שורות אחרונות של סיפורים יקראו את ה'ביפפפ' ולא יבינו דבר.אולי אפילו יצחקו.אך ברגע שקוראים את כל הסיפור,בריכוז,הביפ הזה משמעותי מאד.
אז כן,נהייתי כמו אייל שני.ואני מדרג 5 ;)
הביפ הסוף באמת משמעותי.
מקסים ספיר :>