משפחה ~פרק 2~

אחרים הגיעו.לפי מה שהבנתי,הם דחפו את רדמונד בכוח.או שהוא השתפן והלך אחורה. לא נורא,גם ככה לא ציפיתי ליותר מדי מימנו.\"רצינו להזכיר לך,אנחנו לא שומרים תינה\"אמר בכעס. לפי מה שהבנתי,זה לא יגמר טוב.חישבתי מהר מה לעשות ולפני שהספקתי לפעול,ראיתי כיסא נשלח,ופגע בשלושה מהם ביחד. ירדו שלושה ונשארו ארבע. ראיתי שהם מסתכלים מי עשה את זה,ואז מהר בעטתי להם ברגליים כדי שייפלו,ואחרי שנפלו קמתי מהר וזזתי טיפה אחורה, ראיתי את אדמונד רץ לכיווני,או יותר נכון רץ בכוונה על הדבילים שתכננו לתקוף אותי.ואז הבנתי שהם חלשים מדי כדי לקום.אז הרפתי את עצמי.\"את בסדר?\"שאל אותי אדמונד טיפה מתנשף. \"כן,אבל לאן הלכת?\"שאלתי והסתכלתי עליו טיפה למעלה.לא שמתי לב שהוא גבוהה יותר מימני.\"עד שמוצאים פה כיסא פנוי,ואז לחשב כך שזה יפגע בכמה שיותר,ולא באחרים, לוקח הרבה זמן\"אמר והנהן אלי בפרצוף מסופק.\"רצת חצי קפטריה רק כדי לזרוק עליהם כיסא ולעזור לי?\"אמרתי די בשוק וחיוך.אף אחד לא עזר לי ככה,אף פעם.\"כן את הרי…\"אמר מלא ביטחון ואז קטע את עצמו.ואז המשיך\"ידידה.אני לא רוצה שכבר ביום הראשון תיהי מובכת בידיהם.אחרת לא ראית מה הם עושים פה לבנות.שמגיבות בדרך שלך \"אמר והסתכל עליהם. \"טוב,תודה.למרות שיכולתי להסתדר לבד.\"אמרי והלכתי לקחת מגש.\"כן,ראיתי\"אמר בגלגול עיניים.\"מה?כאילו שאני יכולה ישר לדעת מה לעשות להם.הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לבעוט בהם ברגליים\" ושמתי לעצמי אוכל.\"כמה כבר ניסו,זה שהפיל אותך פשוט הרים אותן מהרגליים והחזיק בהם הפוך כאילו הן בובות. \"כשאמר את זה,ראיתי שנאה בעינייו.\"קרה משהו?\"אמרתי בקול שמעולם לא שמעתי.קול רך ומרחם.לא חשבתי שהקול הזה יבוא אלי.\"לא,פשוט עם מה שהם עושים לבנות פה.אני לא מבין למה לא מעיפים אותם. אה נכון,כשנרשמים לפה,אתה לא יוצא מכאן עד גיל 18, ואם אתה סובל,אתה ממשיך לסבול\"אמר את זה בכאב וכעס.לא הצלחתי להבין מה הקטע איתו,רגע אחד הוא נחמד הכל,נראה רגיל כזה.רגע שני הוא כועס על כל העולם חוץ מימני.אני כבר פחדתי לשאול אותו מה קרה.המבט בעינייו הסביר לי הכל.לקחנו את האוכל והתיישבנו בשולחן עגול קטן,בלי אף אחד.\"היי,קטיה,קרה משהו?למה את שותקת? \"אמר וכופף טיפה את ראשו כדי לראות את עיניי. \"פשוט, אחרי המקרה עם הדבילים האלו,אני רואה לך-\"אמרתי בטיפה דרמטיות,עד שמישהו הבהיל את אדמונד וקטע אותי.\"איאן!!גאד!אני נשבע לך שאני הארוג אותך יום אחד\"צעק אדמונד על זה שהבהיל אותו.\"אבל אתה אוהב שמבהילים אותך\"אמר \'איאן\' בשעשוע וצוחק,והתיישב ליד אדמונד.\"מי זו?\" שאל והסתכל עלי בפרצוף מבולבל.\"זו קטיה, קטיה,זה חבר שלי,איאן,שיום אחד יקבל כאפה מימך\" אמר בכעס. \"למה שהיא תביא לי כאפה?\" שאל איאן בקול נעלב.\"כי יש לך פרצוף של מישהו שדורש כאפה\"עניתי בעקיצה ובאדישות ואכלתי את האוכל. \"אה,קטיה מה רצית להגיד לפני שמישהו הגיע?\"שאל אותי.\"כלום,זה כבר לא חשוב לי\"עניתי לו בביטול,אך לא הסתכלתי עליו.כי ידעתי שעיניי יראו הכל. \"היי, אד,נכון היא ממש דומה לליסה?\"שאל איאן בחיוך,ואז ישר הוריד את חיוכו מפרצופו.\"אוי שיט,אני צריך ללכת.היה נעים לכיר אותך ליסה, אה,אה!קטיה.ביי אד\"אמר מהר וברח מהמקום.\"מי זו ליסה?\" שאלתי והסתכלתי על אדמונד, שהיה עם אגרופים על השולחן, ובעינייו עצב וכעס.\"היא בת דודה רחוקה,לא ראיתי אותה הרבה זמן,איזה 6 שנים\"ענה בפשטות ולא הסתכל בעיניי.הוא שיקר שוב.לא רציתי לפרוש לפרטיות שלו,כפי שהוא לא פלש לשלי. אבל ממש לא מגיבים ככה רק בגלל מישהי שלא ראו,קרה לה משהו יותר גרוע.\"טוב,אם אתה רוצה,אני תמיד כאן כדי לשמוע אותך, אפילו אם זה ישעמם אותי למוות,אני תמיד אקשיב לך.\" אמרתי לו בחיוך קל.\"גם אני יהיה כאן\"אמר לי גם בחיוך והפעם הסתכל לי בעיניים.הוא באמת התכוונת לזה.
_______________________________________________________
בערב נשארתי בחדרי לבד.שמתי שירים מהטלפון והקשבתי להם.אז הרגשתי שאני יכולה לפרוק הכל.את כל הבכי,הכעס,ייאוש ועצב.ישבתי על המיטה עם הפיז\'מה הסתווית על המיטה כשאני מחבקת רגליים ונשענת על הקיר,כשדמעות קטנות נוזלות מעיניי.לא יכולתי לבכות.לא יודעת מאיזו סיבה.רק ירדו לי מעט,והרטיבו את פני.בסוף השענתי את ראשי על הקיר,והסתכלתי על התקרה כשדמעות קטנות יורדות מפני.השיר ששמעתי נכנס לאווירה שלי.אז עברו לי בעיניים רגעים שמחים שלי עם המשפחה כשהייתי קטנה.הייתי תמימה.הייתי עיוורת.לא ראיתי את העולם האמיתי.את הגיהנום הזה.הייתי בטוחה שחיי יהיו מאושרים כל החיים.אבל טעיתי,בענק.אבל,אני חושבת שאחי,אבי ואמי בעיקר שמחו שלא הייתי בבית.שאני ממשיכה לחיות את חיי בישבילם.רק חבל שהם רחוקים מלהיות מאושרים.היה לי חשק לתה אחרי זמן רב של זכרונות.ראיתי שהשעה 8,אני יכולה לצאת עד 11.קמתי ממיטתי והלכתי לחדר אמבטיה,שטפתי את פני וחיכיתי עד שאני הראה כאילו כלום לא קרה לי. אחרי זה יצאתי לכיוון אזור הקפיטריה,איפה שיש מכונת מים עם כוסות ותה,קפה וסוכר.בחרתי תה מנטה,שמתי סוכר ואז שמתי את המים.אחרי זה הלכתי לכיוון מסדרונות החדרים ואז ראיתי את אדמונד הולך גם לשמה.\"גם אתה הולך לקחת תה?\"שאלתי טיפה עייפה.אבל שמתי לב ששומעים טיפה בקולי שבכיתי.\"מה קרה לך?יש לך קול שונה\"אמר ותקדם לכיוון הקפטריה,ואני איתו.\"סתם,אני עייפה\" עניתי לו בחיוך קל.\"טוב,זה עונה גם על העיניים האדומות\" אמר גם בחיוך קל.\"אה כן, אתה ממש ישנת על מיטת ביטון קרה עם משהו בקושי רך מכסה אותו\"אמרתי לו עם פרצוף עצבני ואדיש.\"אה נכון,ישנת בתחנת משטרה. מצטער,שכחתי.אז למה את לא הולכת לחדר שלך לישון?אלא את הולכת איתי עד הקפיטריה?\"שאל והסתכל עלי.\"סתם,רציתי קצת חברה\"עניתי לו בפשטות.זו באמת הייתה התשובה שלי.לא רציתי רק היי וביי ואז לחזור להזיל דמעות בחדר.\"אז מזל שבמקרה פגשת אותי\"אמר עם חיוך משועשע.\"מה זה החיוך הזה?רק אמרתי שרציתי חברה\"עניתי לו באדישות.\"את פשוט כל כך דומה לה\"אמר בשקט עם חיוך משועשע, ושמח.לעצמו כנראה.\"למי אני דומה?\"שאלתי אותו תמימה. \"אה,את הבת דודה הרחוקה\"אמר והסתכל על הרצפה. הוא שוב שיקר.הגענו למכונת המים והוא הכין לעצמו תה גם,ואז התחלנו ללכת לכיוון הנגדי(לחדרים).\"אז מה עשית אחרי שחזרנו לחדרים?\"שאל די מתעניין.\"אה,סתם,השתעממתי ושמעתי מוסיקה. אתה?\"שיקרתי לו והסתכלתי על המסדרון.\"אותו דבר.חוץ מהמצב שהשתעממתי עם איאן\"אמר בגיחוך.אז הגענו למסדרונות. \"טוב,ביי\"אמרתי לו והרמתי טיפה את ידי.\"ביי,נראה מחר.אה,אגב איזו כיתה את?\"שאל ועצר אותי מללכת לחדרי. \"אה,נראה לי י\'5.אתה?\"אמרתי וסובבתי את כל גופי אלי.\"אני יב\'3.אוי,את בכיתה עם הדבילים מהיום.\"אמר בטון שמשתתף בצערי.\"אני השרוד. דווקא נראה לי שהם מפחדים מימך\"אמרתי וטיפה גיחכתי.\"כן,אני זורק עליהם די הרבה כיסאות, אז הם לא פוחדים לשווא\"אמר די צוחק.\"אבל,אם אתה דואג,אני מבטיחה לך שאני אבוא אחרי שני שיעורים ראשונים לכיתה שלך.אם אמצא אותה.\"אמרתי די צוחקת.\"אולי אני אבוא לכיתה שלך,אח…בת דודה שלי למדה שמה.אני אבוא לשמה.רק אל תעשי צרות.לילה טוב.\"אמר והלך לכיוון מסדרון חדרו.\"אני לא מבטיחה כלום. לילה.\"אמרתי בחיוך שטני והלכתי לחדרי.באמצע המסדרון סיימתי את התה וזרקתי את הכוס בפח שראיתי.אחרי 2 דקות הייתי מול דלת חדרי.פתחתי את הדלת בעזרת המפתח ונכנסתי לחדרי. המוסיקה עדיין פעלה.והשארתי אותה פועלת בזמן שישנתי.אהבתי לישון ככה.כי אז יכולתי להירדם מהר יותר.
~בוקר~
התעוררתי עם כאב ראש קטן.ראיתי שהשעה שש בבוקר,אבל אני כבר לא הרדם.קמתי ממטתי,לקחתי את התלבושת,ונכנסתי לחדר אמבטיה.התקלחתי,ואז צחצחתי שיניים ואז התלבשתי.בדקתי מה במערכת השעות שלי מה אני צריכה,ומה מספר הלוקר שלי. ארגנתי ושמתי הכל בתיק ויצאתי החוצה מוקדם בכוונה.כדי שיהיה לי זמן לשם הכל בלוקרים,ולהספיק לארוחת בוקר. יצאתי מהמסדרון החדרים והתקדמתי למסדרון הכיתות.ראיתי שהשעה שבע וחצי,רק עכשיו מתעוררים.חיפשתי את הלוקר שלי כמה דקות ואז מצאתי אותו.הדבקתי את מערכת השעות שלי בה, ושמתי את כל הספרים,לפי גובה ועובי.תמיד אהבתי לשם ככה ספרים.בדקתי שוב את המערכת ולקחתי שני ספרים ושתי מחברות.אז שמעתי מישהו צועד מימיני לכיווני.דלת בלוקר הסתירה אותי,אז עשיתי כאילו אני מסדרת את הלוקר,אבל אני פשוט חשבתי מה לעשות והכנתי את עצמי.כשדלת הלוקר נסגרה על ידי הטיפוס,אני ישר ניסיתי לעשות את מה שעשיתי לאדמונד כשרק נפגשנו.

אבל הוא חסם לי את הידיים ואחז בשתי ידיי מאחורי גבי,והוא החזיק את ידי ביד אחת,וביד השנייה החזיק את צווארי.זו פעם ראשונה שהגעתי למצב כזה. הרגשתי פחד.שמעתי אותו לוחש לי באוזן,אך את הקול לא זיהיתי. \"אני תינה לא שומר לאף אחד\" אמר.עברה בי צמרמורת.ואז נזכרתי ביום הזה.ביום שאיבדתי את ביתולי,בגיל 12.התמונה הזו פשוט עברה שוב ושוב לי בראש ולא הצלחתי להעיף אותה ממוחי.כאב ראשי החמיר,לא הצלחתי לעשות כלום.הטיפוס ההוא יכל להרוג אותי בתזוזה אחת,כאב הראש הורג אותי מבפנים, והתמונות של המקרה עוברות לי כמו סרט מול העיניים.הטיפוס התחיל למשוך אותי לאין שהוא,אבל ניסיתי להשתחרר מימני,ניסיתי לצעוק למישהו,אך מיד הוא חיזק את אחיזתו בידיי,והרים אותם יותר,וגרם לי להרגיש כאב חד יותר. והוא סתם את הפה שלי,והזיז את ידו מצווארי,אבל היכולת לנשום התקשה לי.ניסיתי לצעוק מבעד ידו,אבל אז רק הרגשתי כאב בידי.הרגשתי שאין לי כבר סיכוי.הכאב רק התחזק והתחזק,ועיניי נשארו עצומות.עם דמעות בתוכן.ניסיתי להלחם למרות הכאב שחשתי.ניסיתי הכי חזק שיכולתי להלחם בכאב,בטיפוס הזה. בחיים שלי.היתה לי תקווה.אפילו אם היא הייתה קטנה. ניסיתי להמשיך להלחם למרות כל מה שהרגשתי.עצב.כעס.רעד. פחד. ומוות. אני לא יכולה לוותר למישהו כזה,אני לא יכולה פשוט.אני כבר איבדתי את ההרגשה בכל גופי,חוץ מכאב עצמות ושרירי ידי.אני לא ראיתי כלום.לא שמעתי כלום.לא אמרתי כלום.לא הרגשתי כלום חוץ מכאב.פחד ורעד.הוא היה יותר מדי חזק פי כמה.זה תמיד נגמר ככה.תמיד אם אני עושה משהו לא נכון.אני משלמת על זה יותר מימה שהייתי צריכה.אני כבר מעדיפה למות וזהו.לא אכפת לי אם אני הסבול יותר מדי עד המוות.אני רוצה שזה יקרה כבר.אך,ברגע שרציתי לוותר,להפסיק להלחם.הרגשתי שכל גופי משתחרר.כאב ידיי ירד טיפה,אבל הרגשתי ששום דבר לא אוחז בידיי,לא הרגשתי שמשהו נוגע בי. פתחתי את עיניי, והרגשתי שכל פני רטובים מדמעות.אז ראיתי את אדמונד עומד במרחק מטר מימני מחזיק את הטיפוס ההוא ששכב על הרצפה. כאב הראש התחזק,ולא הצלחתי לשמוע כלום.עד שאדמונד בא אלי,וכרך ברך לפני והרים טיפה את ראשי, כדי שיוכל להסתכל בעיניי. הוא הסתכל על ידיי,על צווארי, ואז על עיניי.ראיתי כעס בעינייו.כעס שאפילו גרם לי לחשש.מבטו ישר התרכך,כנראה שם לב לפחד בעיניי.הוא אמר משהו,אבל לא הצלחתי לשמוע אותו. ואז הוא שוב אמר\"את בסדר?את נפגעת קשה?\"ראיתי את הדאגה בעינייו.ראיתי שהוא דואג לי,יותר מדי.אני ידעתי שכל הכעס בעיניים בגלל מישהי שדומה לי.ליסה. רק הנדתי את ראשי ואמרתי\"רק כואב לי קצת הראש\"עניתי לו בחיוך קטן.וגם הוא חייך.הוא עזר לי לקום.וליווה אותי לחדרי. כי אין סיכוי שאני הולכת להיות בחברת הדבילים האלו. אנחנו הלכנו בשקט,הוא החזיק אותי בדרך לא ברורה,כך שאני לא אפול אם האבד שיווי משקל,וגם שהוא לא יגע באזור הכואב של הידיים.אנחנו הלכנו די לעט,כי היה לי קשה להתאושש אחרי מה שקרה.אחרי שהמקרה עבר בראשי בלי סוף.אחרי יותר מדי זמן,הגעתי לחדרי,ושמעתי מאחורי שכל הבנות יוצאות,וכנראה נועצות בנו מבטים.אדמונד כבר ידע איפה יש לי כיסים,אז הוא הוציא את המפתח שלי,ופתח את הדלת.אחרי שהוא הכניס אותי,הוא לרגע השאיר אותי שעונה על הקיר,ואז ניגש לדלת סגר ונעל אותה.בזמן שאני זחלתי למטה,כשעוד דמעות נופלות מעיניי.אדמונד התקדם אלי והסתכל בעיניי.עינייו האפורות הסתכלו על עיניי הסגולות.\"את בטוחה שהוא לא פגע בך קשה?\"שאל,עם דאגה בעינייו.\"רק הידיים כואבות.הראש כאב בבוקר\"הסברתי לו בקצרה.\"הא,אמרתי לך שלא תוכלי להסתדר איתם.\"אמר באנחה וגיחוך קטן וקם על רגליו.\"פשוט,לא ציפיתי לזה, לא ציפיתי שהוא יחסום אותי\"אמרתי בקול מגינה על עצמי,אבל קולי רעד.שנאתי את זה.אז אדמונד מיד חזר להיות בגובה עיניים\"קטיה,היי,היי,את יכולה להרגע. את עכשיו בחדר שלך,שנעול.יחד איתי. אני אולי לא יוכל להיות תמיד איתך,אבל אני אנסה.בסדר?\"שאל מודאג.הוא היה ממש קרוב. הרגשתי שהלב שלו פועם חזק כל כך,שהוא ישבור משהו.הוא ממש דואג לי,אבל ממש.לא עניתי לו,אלא הנהנתי.הוא הגיב בדרך שלא ציפיתי אליה.בדרך שאני כבר הרבה זמן לא הרגשתי. הוא חיבק אותי.הוא עטף אותי בזרעותיו,ורגשתי איך פעימות ליבו הולכות ומעטות,חוזרות לקצב רגיל.הבנתי שהוא מרגיש הקלה. אך,בגלל שלא ציפיתי לזה,ידיי היו מקדימה.על החזה שלי. והוא כרגע מוחץ לי את הידיים וגורם לכאב לחזור.\"אני שמח שאת בסדר\"אמר בהקלה.\"אה,אדמונד,אתה יכול להרפות טיפה, אתה הורג לי את הידיים\"אמרתי לו די צוחקת.\"מצטער\"אמר גם צוחק.\"אני רואה שהחיוך חזר לך די מהר\"אמר עדיין מחייך. \"אה,אני לא בדיוק אוהבת לחייך.זה לא טוב בשבילי\"אמרתי וניסיתי לקום בלי להשתמש בידיים,וזה עבד בקושי,אך אדמונד עזר לי לקום.\"לחייך זה טוב לכולם.\"אמר טיפה לא מבין.\"אני לא כמו כולם.כשאני מחייכת,אני נזכרת בדברים שאני מעדיפה לשכוח\"עניתי לו.\"את אמורה לשכוח את העבר.העיקר לחיות את ההווה.זה לא יעזור לך בכלום אם תתקעי בעבר.עדיף לעבור הלאה.\"אמר בנימה גם די עצובה אך מעודדת,ולא הסתכל בעיניי.הפעם ידעתי שהוא לא משקר.כאילו הוא עבר את זה כבר.אבל מה הוא עבר? \"לפי דעתי כדי שתכנסי למיטה,אחרת שוב תפלי\"אמר גחך.\"חה חה,נראה איך אתה תלך כשכמעט עברת שוב טראומה של חייך\" אמרתי האדישת ולקחתי בגדים נוחים.עד שהבנתי מה אמרתי לו.\"מה זאת אומרת \'כשכמעט שוב עברת טראומה של חייך\'?את אומר שעברת את זה כבר?\"שאל הנימה דאגנית וכועסת.למרות שלא הבנתי על מה הוא כעס. אך הבנתי שאני צרכה לחשוב לפני שאני מדברת.האשמתי את עצמי בטמטום שנתקע איתי כל הזמן הזה\"קטיה,למה התכוונת כשאמרת את זה?\"שאל והתקרב אלי שני צעדים.טוב,הפעם אין לי תירוצים אחרים\"בדיוק למה שזה מתכוון.זה היה לפני 4 שנים.סתם טיילתי. וחייכתי.עד שהוא הגיע ו…\"אמרתי,אבל לא יכלתי להמשיך. המילים נבלעו בפה שלי.והרמתי והורדתי את ידי,בכוונה לנסות להסביר עם תזוזות.אך אדמונד הסתפק בזה. \"אז, כשראיתי את המצב שנתקלתי אליו.לא ידעתי מה לעשות.הייתה לי תקווה שמשהו יעצור אותו.אבל היא הייתה קטנה מדי. ניסיתי להלחם לבד.אבל זו התוצאה\"אמרתי באי ספקות.כאילו לא הסתפקתי במשהו.ואז הראתי את ידיי הכחולות מאחיזתו. \"אז,אני לא יודעת מה לעשות במצבים כאלו.והיו עוד מצבים שאני לא רוצה לזכור.כי הם קרו כשחייכתי.תמיד חשבתי וידעתי, שהחיוך שלי מביא לי ולסביבה שלי צרות. זה גם למה אני הייתי לבד כל חיי.אבל רוב הצרות היו שלי.אז תמיד נראתי עצובה\" כל זמן הדיבור הסתכלתי על נקודה כל שהיא.עד שהבנתי,שאמרתי לו את כל הרגשות שלי,שאני מכירה אותו בקושי יומיים. יופי,כרגע אני מחזקת את זה שאני מטומטמת.למה אני לא יכולה לסתום?!\"טוב,לפי דעתי כדי לך לנסות לישון, אחרת נראה לי שאת מרגישה רע.\"אמר וקם ממקומו.נכנסתי לרגע לחדר המקלחת.הורדתי את כל הבגדים.זה היה קל,שמתי מכנס,ואז הגיע הקושי.החולצה.\"תגיד,יש סיכוי שאתה בת שהתחפשה לבן כי היא לסבית או משהו כזה?\"צעקתי אליו בייאוש כשהחולצה נתקע לי בין הידיים,והיה לי כואב להזיז את הידיים אחרי שהורדתי את הבגדים ושמתי את המכנס.אז רק שמעתי אותו צוחק.\"נו בחייך,אה,אין לך איזו ידידה שאתה יכול להביא?\"שאלתי בייאוש.\"מה קרה לך שאת צריכה עזרה?\"שאל מנסה לא לצחוק.\"כי נתקעה לי החולצה שניסיתי ללבוש\"אמרתי בעצבנות ואדישות.הרגשתי פתטית על זה שאני לא יכולה ללבוש חולצה מסכנה.\'היה עדיף להשאר בבית אתמול.היה חוסך לי הרבה סבל ומבוכה\' חשבתי בעצבנות ואדישות.\"אולי אני אעזור\" שאל עדיין צוחק.\"כן,ברגע שהדבילים האלו יישרפו בגהנום\" צעקתי לו.\"טוב,תתקעי ככה בנתיים.\"אמר השעשוע ושמעתי שהתיישב על הכיסא. \"הא,אני כזו פתטית\"סיננתי לעצמי.\"את לא,את פשוט לא מוכנה לקבל עזרה לפעמים.ורק בגלל שעזרתי לך הרבה,את מרגישה ככה\"ענה אדמונד על משהו שלא היה בשבילו.\"אתה יודע,שאם לא הייתי נתקעת פה עם חולצה על הידיים למעלה, הייתה כל כך חוטף\"אמרתי לו באיום.\"הייתי פשוט תופס לך את היד ואז היית מתקפלת מרוב כאב\"אמר צוחק ובשעשוע. ישבנו בשקט כמה זמן,עד שהידיים שלי התחילו לכאוב חזק,שהיו לי כבר דמעות בעינים.בסופו של דבר,בדרך לא ברורה,הצלחתי לשם את החולצה.אבל עדיין הייתי על הרצפה.\"טוב,בסופו של דבר לבשתי את החולצה.כנס ותעזור לי לקום\" אמרתי בקיטור עצבני. \"אתה יכול לעזור לי בבקשה?תודה על העזר אד.היה הורג אותך?\"שאל ונכנס בקיטור לחדר ועזר לי לקום.הלכתי למיטתי,נשכבתי עליה,התכסתי בשמיכה.ויכולתי להרגיש את נוכחות אדמונד לידי,יושב עם הכיסא הפוך,ושם את ראשו על המשענת.\"כמה זמן תישני?\"שאל בטון רגיל.\"תגלה מחר\"אמרתי והרגשתי את כאב ראשי יורד,כאב ידי גם יורד,וחיוך עולה על פניי ללא רצוני