קפה הפוך

בכל פעם שאתה רוצה להתנצל, רוצה לומר שזה לא אני- זה אתה, בכל פעם שאתה נסוג ממני אלף קילומטר אחורה; כל אלה מתקיימים על כוס קפה בארומה או גרג. כן, אין ספק שאתה משקיע באיכות. אז אתמול כשאמרת שניפגש לקפה, הרגשתי כמו חלב רותח שגולש בבת אחת מתוך הסיר- מרוב קצף חלב, לא נשאר מה לשתות, רק המון בועות חלולות מלאות בכלום. תמיד יש לנו טכס כזה: אתה נפרד ממני לנצח, מצמיד אותי אליך בחיבוק עצוב מלא רגשות אשמה, נכנסים לג׳יפ המפואר שלך עם ריח של עור חדש, משפילה מבט, שותקת.. ואז אתה נשבר ומבקש את גופי. והיום נפגשנו וכלום לא השתנה. הבטת בי שותקת ואמרת לי ששוב יש לי המון עננים בעיניים שמסתירים לך את הים, וכשירדה לי דמעה גדולה והתגלגלה לי על הלחי, חפנת את ראשי בידיך השריריות (אמרת שאתה מתאמן בחדר הכושר רק בשבילי), העברת אגודל של יד ימין על שפתיי כאילו לא טעמת אותן מעולם, ואז הורדת לי את החולצה, משאיר אותי כנועה לרצונותיך, דוממת, מחכה לראות מה מתחשק לך לעשות בי כעת. בדיוק בשניה שעמדת לטרוף אותי היא התקשרה אליך עם רשימה שצריך לקנות בסופר. ראיתי אותך נקרע בין שני עולמות: עולם הרצוי מול עולם המצוי, עולם של פנטזיה ותשוקה מול עולם של מציאות ושגרה. לעזאזל אתך! תמיד השגרה והמציאות מנצחות אותי. ביקשתי לרדת מהרכב בדיוק כך- עם החולצה שמצויר עליה דב פנדה שנשארה על המושב. בפעם הראשונה מאז נברא היקום שלי ושלך העזתי לומר לך שהיום משהו השתנה בהרכב של הקפה שלנו. אולי זה פסח שמתקרב אלינו בצעדים מאיימים, אולי דווקא האביב שגורם לי לרצות אהבה אמיתית ששייכת רק לי, ואולי זה בכל זאת אתה- שדואג לשמור אותי על אש נמוכה כבר יותר משנתיים. אז ירדתי ככה מהרכב, ועוד ניסית לשכנע אותי שאפשר לשתות קפה יחד גם מחר. למרות הכל סובבתי לך את הגב וידעתי שאתה נועץ מבט בסוגר החזיה שלי מאחור ובצבע הטורקיז של התחרה מסביב, ופתאום כבר לא היה אכפת לי ממך או מהעבודה היוקרתית שלך וגם לא מהג׳יפ הנוהם שלך שכאילו ציווה עלי לחזור אל תוכו מיד. הלכתי ממך מבלי לחזור, הייתי גאה בכך שאפילו לא סובבתי את ראשי לעברך. בבית נזכרתי שזו היתה הפעם הראשונה שלא הזמנתי קפה שחור. הפעם הזמנתי קפה הפוך