רדופה- 10(בבקשה תגיבו עבדתי על הפרק הזה קשה)

התעוררתי עם כאב במצחי קמתי וגיליתי שנרדמתי על הכיסא.
הייתי מלאה זיעה ודם שהתחיל לרדת שוב מן הכתף,הסתכלתי מבט אחרון במראה נהייתי חיוורת יותר משהייתי אתמול.
אני בסכנת מוות אם אני לא יצליח לגרום לפצע ירי הזה להיסגר אני יסבול מזיהום ואני ימות ממנו.
מחשבות מדאכות לאחרי המקלחת,תילתלתי את ראשי חזק וניסיתי להוציא את המחשבות האלה מראשי.
נכנסתי למקלחת וקילפתי מעליי את החולצה,הפצע שרף לי.
נשארתי עם גופייה ובדקתי במראה שם מה יש לי שם.
"פאק"מילמלתי יש לי התחלה של זיהום.
אני חייבת לתפור את הפצע אני לא מבינה למה לא עשיתי את זה לפני כן.
נכנסתי בזריזות לאמבטיה והתקלחתי הוצאתי ממני את כל הלכלוך והזיעה,המים היו ורודים כתוצאה מהדם אשר המשיך לזרום בכתפי.
יצאתי מהמקלחת והתנגבתי בזריזות שמתי גופייה שחורה, ומכנסיים שחורים.
חיכיתי לדן אשר הבטיח שיבוא,כי אני לא יכולה לתפור את הפצע הזה לבד.
נשכבתי על המיטה בזהירות ופשוט נחתי בלי לחשוב על שום דבר.
לאחר כמה דקות נשמעו דפיקות על דלת חדרי,לא שאלתי מי זה כי כבר ידעתי ופתחתי את דלתי בתנופה בידי הבריאה.
ראיתי אותו שם נשען על הקיר,עם עיניים עצומות למחצה שיערו החום פרוע למדי.
הוא נהיה גבוהה יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו והוא נראה מבוגר יותר בפנים לא שמתי לב לזה אתמול.
"למה את נועצת בי מבטים?"שאל אותי
"לא סתם,תיכנס דן"אמרתי לו והוא נכנס,ונשכב על המיטה שלי.
"אז מה קורה?"שאל
"זה מה שקורה"אמרתי לו והסתובבתי כדי שייראה את הכתף שלי.
הוא הסתכל והיוועה את פניו.
"אני חושב שאת צריכה לתפור את זה"אמר.
הנהנתי ואמרתי:"אז,אתה מוכן לקחת את הכבוד ולתפור לי את זה?"
"אני?"שאל ונד בראשו במהירות וקם:"אין מצב,אני לא יודע אפילו לתפור גרב"אמר לי בלהט.
"זה לא כזה מסובך אתה פשוט צריך לקחת מחט וחוט ולתפור לי את המקום הזה כי אם לא אני ימות"אמרתי לו.
נראה שהוא השתכנע,הוא לחץ את ידו אל מצחו ונשם נשימה רועדת ואמר:"בסדר,אני יעשה את זה"
"יופי"אמרתי לו והלכתי להביא את החוט והמחט מהמקלחת.
חזרתי לחדר והבאתי לו אותם.
והתיישבתי על המיטה.
"יש לך משהו לנשוך כדי שלא תצרחי?"שאל אותי
"כן"הוצאתי מתיקי כף מעץ,ושמץי אתה בפי.
"אוקיי"אמר.
הרגשתי את ידו זזה מאחורי ומשהו חד ננעץ בעורי,ויוצא.
נשכתי בחוזקה את כף העץ מתמודדת עם הכאב.
"וזהו"אמר דן וחתך את החוט.
שיחררתי את הכף מאחיזתי בה בשיניים ונשמתי עמוקות אגלי זיעה היו על עורפי ומצחי.
הסתובבתי אל דן,"תודה"אמרתי לו.
הוא הינהן הוא היה חיוור לגמרי כאילו שאותו עכשיו תפרו.
"למרות פעם ראשונה אתה די טוב בזה"אמרתי לו מנסה לשבור את הקרח
"כן אהה"אמר וצחק שנינו צחקנו עד שכאבה לנו הבטן ולי תוספת בכתף.
"טוב יאלה בואי נצא"אמר לי
"לאן?"שאלתי אותו
"לבחוץ להכיר את ויסנטה"אמר.
ברגע שהוציא מפיו את שמו נעלם ממני כל הצחוק.
"בסדר"אמרתי לו:"אבל חכה רגע"
קמתי מהמיטה ושמתי ג'קט עור בזהירות.
והכנסתי את האקדח אל חגורתי.
ואת סידרתי הפאה על ראשי.
"דווקא מתאים לך חום"אמר דן מאחוריי.
גילגלתי עיניים ואמרתי לו:"זזים?"
"זזים"אישר.
ירדנו למטה אבל לא לפני שנעלתי את הדלת.
"הגענו למבואה הגדולה של הפונדק,היא הייתה מלאה באנשים עם מזוודות.
יום ראשון היום שבו אנשים עוזבים ואנשים באים.
יצאנו לבחוץ היום היה יום יפה עם שמש קופחת ושמים כחולים.
זה יכול היה להיות יום מושלם לטיולים הרהרתי בזה
אבל אין לי זמן להתעסק בזה עכשיו.
"בוא אחריי"אמרתי לדן והתחלתי לצעוד לכיוון החברה של ויסנטה.
עברנו את הכיכר הגדולה בעיירה.
היינו צריכים להגיע לחברה הגדולה של ויסנטה כמה דקות אחרי.
אבל פתאום שמעתי קול מוכר קורא לי:"אמנדה" הסתובבתי
זה היה ליאם.
"הילד הזה בכל מקום"מלמלתי
"מה?"שאל דן
"כלום,חכה דקה?"אמרתי לו
ליאם התקדם אלינו.
"בוקר טוב"אמר בחיוך
"בוקר טוב"עניתי לו
הוא הבחין בדן ופניו התעוותו בכעס.
מה עובר על הילד הזה לכל הרוחות.
"מי זה?"שאל בערסיות מפתיעה.
דן בא לענות אבל אני עניתי בשמו:"זה בן דוד שלי דניאל"אמרתי לו והמצאתי לדן שם בדוי.
ליאם נראה שהוא נרגע וחייך.
"נעים מאוד אני ליאם"אמר לדן והושיט לו את ידו ללחיצת יד
"דניאל"אמר דן ולחץ את ידו של ליאם.
"טוב אנחנו הולכים"אמרתי לליאם.
צעדתי כמה צעדים ולקחתי איתי את דן.
משאירה את ליאם שם מאחור מבולבל.