שונה

מישהו כאן מגכח, כמה מוזר, אני כאן לבד. איפה אתה? אני רוצה לשמוע, תמשיך לצחוק, איזה צחוק יפה יש לך, כל כך יפה, כמעט… מטורף.
לא, הוא לא מטורף. צחוק יפה. חברי. חם. מזכיר בית. אני כמעט יכולה להושיט את היד ולגעת בו. תצחק עוד בבקשה. אתה עושה אותי כלכך שמחה.
הם מסתכלים עלי כשאני דוחפת את הדלתות הכבדות ונכנסת למסדרון, צחוק, תעשה משהו, הם לא אוהבים את מה שהם רואים. כל אחד מהם צמוד ללוקר, נעמד עם חבורת אנשים, כולם כל- כך דומים, ואני כל-כך… שונה.
"זה בסדר להיות שונה, זה אומר שאת מיוחדת," אמא אומרת, "כולם מיוחדים.".
לא אמא, לא כולם מיוחדים, אני לא מיוחדת, מיוחד זה טוב, אני שונה אמא, אני שונה!
צחוק, צחוק, צחוק, צחוק, צחוק. כל כך מהפנט. אני רוצה לצחוק איתו. ואני פורצת בצחוק. כל כך מטורף. והצחוק משתלט עלי.

אתה יודע מה מצאתי אתמול בחצר, צחוק? מצאתי אקדח. אתה יודע איפה הוא, צחוק? הוא אצלי בתיק. אתה יודע מה אני אעשה עכשיו, צחוק? אני אשלוף אותו.
והם צורחים, הו מה יפה המנגינה, כמעט כמו הצחוק, כל כך יפה, ואדום, וצבעוני, תמשיכו לצרוח, בבקשה, עכשיו הם שקטים ומייללים. תפסיקו לילל, תצרחו, תצחקו בשבילי.

אמא טעית, הם לא מיוחדים, הם אותו הדבר, כולם, מכוסים באותו צבע, שוכבים באותה הצורה, אמא, כמה שטעית. גם בעיתון מתייחסים אליהם אותו הדבר, "מתים.".
אמא. אני לא שונה יותר. אני "הפסיכופטית". אני מיוחדת.
אוי איזה צחוק יפה!