האהבה שהפרידה בין 2 חברים פרק 2

בלילה, דניאל יצא בשקט ממיטתו. הוא לבש שחורים, ויצא מהדירה. הוא ירד במדרגות הבניין. בדרך למטה הוא שמע אנשים מדברים, הוא עשה כהרגלו ונטמע בין צללי פינת הקיר.
הוא ראה 4 אנשים עוברים על פניו,. משפחה. 2 הורים בשנות ה – 50 לחייהם. ושתי בנות, אחת בת עשר והשנייה בגילו.
הם עברו על ידו עד שלפתע הנערה נעצרה בפתאומיות.
"תמשיכו בלעדיי." אמרה למשפחתה. "אני אכנס הביתה יותר מאוחר."
האבא חשב קצת והנהן. "רק תיזהרי, אוקי דנדוש?"
הנערה חייכה אל אביה והנהנה, "אוקי."
המשפחה המשיכה במעלה חדר המדרגות, דניאל הביט בהם עד שנעלמו בשדה ראייה.
ואז הוא הביט מלפניו, הוא ראה את הנערה שגרמה לכל הבלגן מלכתחילה, הנערה שבגללה הוא מנסה לרצוח את חברו הטוב, אהבת חייו. דניאלה.
היא עמדה מולו בזרועות שלובות על חזה, וחיוך ידעני מתנוסס על שפתייה.
הוא נשאר להביט בה בחשכה עד שהיא פנתה למתג והדליקה את האור, הוא נשאר בפינה מביט בה.
"מי זה הפעם?" שאלה בידענות.
ואז לפתע שניהם פרצו בצחוק גדול, היא התקרבה אליו ונכנסה לבין זרועותיו.
"זה ג'ימסון נכון?" שאלה ברוך.
הוא הנהן, בצער. "אני לא יודע מה לעשות יותר, למה זה קורה לי? למה אני משוגע?" הוא פלט את כל המילים האלה לפני שיכל לעצור בעצמו, דניאלה הייתה כל כך יפה, כל כך נעימה. כל כך מושלמת. הוא לא היה יכול לעצור בעצמו. הוא רצה שהיא תדע. הוא רצה שהיא תבין. אך הוא בעצמו לא הבין.
"אתה לא יכול להמשיך ככה." דניאלה הביטה בו, והחזיקה את ידו. "אנחנו נתגבר על זה – אתה תראה."
"אני מקווה." קולו של דניאל לא התעלה על לחישה.
"אל תקווה. תאמין."
דניאל חייך לדניאלה, הוא ידע שהם לא ייפרדו לעולם. הוא ידע שהם יצליחו לעבור את זה, ג'ימסון היה בן אדם נפלא. אבל הוא לא הבין את דניאלה כל כך כמוהו, ודניאלה לא הבינה אותו כל כך כמו שהיא מבינה את דניאל. דניאל ודניאלה היו כמו שני חלקיו של שלם.
"להאמין במה?"
זה לא היה דניאל ששאל. דניאל ודניאלה הסיטו את מבטם בחדות אל עבר מעלה המדרגות, שם עמד ג'ימסון. המום.
דניאל נעמד לפני דניאלה משמש בגופו כמגן בשבילה. "ג'ים." אמר לו בהיסוס. "זה לא מה שאתה חושב." למרות שזה היה בדיוק מה שהוא חשב.
"אני לא מאמין!" התפרץ ג'ימסון, כל גופו מלא בזעם טהור. תחושות ומחשבות שבחיים לא הרגיש הזדחלו לגופו, זעם, שבירה, שנאה, קנאה, בגידה. רגשות שלא חווה מעולם, תקפו אותו במלוא כוחם. רגשות שבדרך כלל היו נמצאים בדניאל. שכרגע לא הרגיש כלום חוץ מאשמה, ומבוכה על כך שנתפס. "חשבתי שהשתנית!" קולו של ג'ימסון הגיע לרמת צעקה. דניאל ודניאלה שלחו מבטים חפוזים סביב, מקווים שאף אחד מהדיירים בבניין לא התעורר.
הם המשיכו להביט זה בזה בשתיקה עד שג'ימסון לפתע קפץ על דניאל הפיל אותו לרצפה והחל להכות את פניו בחוזקה. דניאלה ניסתה למשוך את ג'ימסון מדניאל, ללא הצלחה. דניאל ניסה להיאבק כדי לשחרר את ידיו, והוא לא הצליח.
דניאלה החלה לזעוק לעזרה, ועד מהרה הגיעו שני גברים חסונים שניתקו את ג'ימסון מדניאל. הם משכו את ג'ימסון במעלה חדר המדרגות, מתעלמים מצרחותיו הדורשות שישחררו אותו.
דניאלה רכנה לדניאל, לחיו הייתה מונחת על הרצפה הקרה, וידיו שמוטות לצד גופו, שפתיו שוטטות דם. ועיניו עצומות.
"דניאל! דניאל!" היא קראה אליו, כשהוא לא ענה היא החלה לנער את כתפיו. "דניאל! בבקשה דניאל!"
שום דבר.
שני הגברים חזרו ביחד עם אביה.
"הוא לא מתעורר!" היא זעקה אליהם. "בבקשה תעזרו לו!"
שני אחד הגברים שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג. בינתיים, אביה לקח אותה במעלה המדרגות. רגליה סירבו לזוז. עיניה סירבו להתיק את מבטן מדניאל. אז הוא ויתר. הוא נשאר לחבק אותה שם עד שאמבולנס הגיע ולקח משם את דניאל.
ואז. בקושי. היא חזרה לביתה, נכנסה תחת שמיכות המיטה קוברת את פנייה בכרית.
"אל תדאגי דניאלה, הוא יהיה בסדר." המשיכה ללחוש לעצמה בחשכה.