את כל מה שיש לי – פרק 1

– נקודת המבט של גל –
נכנסתי לכיתה מביטה סביב, כמה ילדים הצביעו עליי וצחקו בגלוי. הסטתי את ראשי, והתיישבתי. המורה לאומנות נכנסה לכיתה היא התחילה בנאומה הרגיל על כך שהיום היא תדבר מעט כדי שנוכל לעבוד יותר
"כן בטח" מלמלתי לעצמי במרירות.
המורה הסיטה את מבטה אליי בחדות, ועל פניה הבעה מעוצבנת. "כן גברת כהן, רצית להוסיף משהו?"
הנדתי את ראשי ונתתי למורה מבט כלבלב. "לא."
המורה הסיטה את מבטה ממני באטיות הפוכה משסובבה את ראשה אליי. והמשיכה לנאום את נאומה הארוך.
באמצע השיעור, כדור נייר מעופף הגיח משום מקום ופגע בראשה של המורה, פרצופה האדים מכעס והיא נעצה מבט בסוף הכיתה, שם צחקו דניאל, רון ויהב.
"אם זה כל כך מצחיק אתכם, אני מציעה שתלכו למנהל ותספרו לו עד כמה משעשעים הייתם היום בשיעור."
דניאל משך בכתפי קם והלך אל עבר הדלת, שנייה לפני שיצא אמר, "אני בטוח שהוא ידבר פחות ממך."
הכיתה החניקה צחוק, וכמה ילדים שלא הצליחו לעמוד בלחץ פרצו בצחוק רגעי.

– נקודת המבט של דניאל –
הלכתי אל עבר משרד המנהל, זה היה הדבר הכי פחות משעמם שעשיתי היום, – טוב, חוץ מלזרוק את הכדור ההוא על המורה – היא כל כך משעממת שאפשר למות. אני אפילו מעדיף לצייר מלשמוע אותה מדברת.
כשהגעתי המנהל היה בשיחה אז התיישבתי על הרצפה ליד הדלת וחיכיתי, השיחה נמשכה ונמשכה, בסוף הסקרנות גברה עליי. על מה הם כבר יכולים לדבר כל כך הרבה זמן?
אז הקשבתי.
"אני מאמין שגל תצליח מאוד באלונים." שמעתי את קולו של המנהל.
מי? גל כהן? הזאת מהכיתה שלי?
"אני יודעת," אמר קול של אישה. "אבל אני דואגת, להוציא ככה ילדה מהתיכון ולהעביר אותה למקום אחר… אני לא יודעת."
"גברת כהן, הילדה שלך היא ילדה מחוננת. היא גבוהה בהרבה מהממוצע של התלמידים האחרים בכיתתה, בכל התיכון בכלל." אז זו כן גל כהן… "באלונים היא תוכל לממש את כישוריה כראוי."
אז שולחים את גל כהן לאלונים? ואו, אלונים זה התיכון הכי טוב בכל המחוז, רק מחוננים עם ממוצע של איזה 150 בתעודה מתקבלים לשם. מה שבטוח, אני. בחיים לא הייתי מתקבל לשם, הממוצע שלי הוא משהו בסביבות ה – 8 מתוך 100.
האישה שכנראה הייתה אמא של גל, יצאה מהמשרד, המנהל שירבב את ראשו החוצה ואמר לי.
"מר לוי," הכריז. "בוא תיכנס."