משפחה ~הקדמה~

ירדתי במדרגות לכיוון הדלת.אמי עצרה אותי לפני שנעלתי את נעליי."קטיה,את בטוחה שאתה לא רוצה לחגוג את יום ההולדת שלך היום?"שאלה מהמיטבח."אמא,בפעם המאה! זה יום ההולדת שלי!אם אני רוצה לשבת לפיצה אז אני אשב!" אמרתי טיפה עם כעס.היא שואלת אותי את זה כל היום. כן,היום זה יום ההולדת 16 שלי.ואני מעדיפה ללכת לפיצריה, לדבר קצת עם אריק,בעל הבית של הפיצרייה."אבל את אפילו לא הולכת להיות עם חברות"אמי אמרה עם קול רגוע עדיין."אה,ודווקא אם אני אחגוג בבית יהיו חברות?"שאלתי את אמי בצעקה,ובכעס. היא לא ענתה.יצאתי מהבית בטריקת דלת.אין לי ידידים,או חברות.אני צבעתי את השיער לכחול,ונולדתי עם עיניים סגולות.אני הייתי פריקית של התיכון.אז אף אחד לא רצה להיות אפילו בקירבתי. ההליכה לפצרייה הייתה כ'20 דקות הליכה.אבל שווה את זה.הלכתי עם להקות טובות באוזני,אני הולכת רק פנייה אחת.הולכת ישר 10 דקות,ואז פונה,ועוד 10 דקת. אחרי שעברתי את הפנייה,ראיתי מכבי אש.הסתכלתי אחורה והתפללתי שהם לא יפנו.אבל הם פנו.דמעות היו בעניי, והתחלתי לרוץ לביתי.רצתי בכול הכוח. אבל,כשהגעתי לביתי,לא נשאר מימנו כלום חוץ מאבק.כל משפחתי הייתה בו.אחי הקטן שיחק במחשב,אבי ישן,ואמי…בישלה. המילים האחרונות שאמרתי לה היו רק מתוך כעס ועצבים.אז התחרטטי,התחרטטי על זה שככה דיברתי עם אמי לפני מותה,התחרטטי שלא נשארתי בביתי. הגיע אלי שוטר."מה הקשר שלך עם המשפחה הזו?"שאל,וראיתי בעינייו רצינות."זו הייתה המשפחה שלי" אמרתי כשהדמעות נופלות מעיני.אז מבט עינייו התרכך ונהפך לדואג "אין לך איפה לישון?" שאל בדאגה."לא.להוריי לא היו אחים.או חברים. ואבות אבותי מתו מזמן"אמרתי עם מבט שבור בעיני. "יש לך חברים שתוכלי לישון אצלם?" שאל הפעם עם טון יותר רציני."לא,אין לי אף אחד.כל מי שנשרף בבית הזה,היו האנשים היחידים שאהבו אותי" אמרתי,כשדמעותי ממשיכות עוד יותר. השוטר חשב כמה דקות,ואמר לבסוף "אין ברירה אחרת,תצתרכי ללכת לפנמייה" אמר עם יאוש קטן בקולו.'מה?ברצינות,לפנמייה המצב שלי יהיה יותר גרוע.הייתי צריכה להשרף איתם.' חשבתי ביאוש.אחרי שהצלחתי לסדר את הדיבור שלי שאלתי את השוטר "מתי אני נוסעת לפנמייה?" קולי טיפה רעד. "אחנו נדבר עם מנהלת הפנמייה,מחר בבוקר תוכלי לנסוע לפנמייה.מה דעתך לישון בחדר מעצר?"שאל די מתבדח.נרגעתי טיפה "כאילו יש לי ברירה" אמרתי עם אדישות.השוטר הופתע לרגע,ואז התעשט על עצמו והוביל אותי לניידת.התיישבתי במושב אחורי ונסענו לתחנת המשטרה. ראיתי שכולם ישנים,והשעה תשע וחצי.הוא שם אותי במקום די נוח,ונשכבתי על המיטה,שלא הייתה נוחה כל כך.התחלתי להזכר בכל מה שקרה לי בחיים.מהרגע שהוריי תמכו בי,מהרגע שפגשתי את אריק,מהרגע שכולם התחילו לשנוא אותי,בגלל שהגבתי באלימות להתעללות שלהם בי.הכל עבר לי מול העיניים כסרט נא,עד שרגע שצעקתי על אמי,ואז הבית נשרף.אז נרדמתי.
התעוררתי בבוקר,ונזכרתי בכל מה שקרה.נזכרתי במקרה.