מלחמת האזרחים- ברגע שנפגעתי
טוב, אני יודעת שזה טיפה מוזר ולא כל כך מתאים לחינוך של מדינת ישראל (או שכן לא שאני יודעת), אני עושה פרויקט (באנגלית) על מלחמת האזרחים האמריקאית. אני אמורה להיות חיילת במלחמה ולהסביר את החוויות שעברתי. הייתי צריכה להיפגע במלחמה ואז לעבור טיפול, בלה בלה לא חשוב הפרטים הקטנים. בקיצור, רציתי לחלוק אתכם משהו שכתבתי וממש הקדשתי מחשבה ורגש ליצור את זה, ואני מקווה שהמורה תעריך את זה כמו אנשים אחרים :) אה, ויש את הגרסא המקורית באנגלית, והגרסא שאני תרגמתי לאלה שלא כל כך מבינות איך לקרוא אנגלית.
If I could, I wont go back to this period of time when I got hit. That was the last straw, the one that made me fall down like a fly. The battle was tough. My fellow friends, brave soldiers that survived after every battle- until they got hit. I saw their bodies laying there, not sure if they went with the others, or suffering from the pain of the bullet. I looked down just for a moment, to see my best friend laying on the ground and not moving, and then it came. The pain of the bullet was nothing I never experienced. Once I got cut when I cooked, and thought it was the most painful thing I ever felt. The bullet was a thousand times worse than that. I felt it as it hit me, the pain striking from my side and up the rest of my bodie. I collapsed on the ground near my freind that have already lost his last breath, and started to see black.. When I woke up, I saw a man and a young woman above me, trying to take the bullet out. When they saw I woke up, they looked at each other and said it doesn't matter. They have to take it out, or I will die. They counted back from 3, and they took it out. I screamed, from the pain, from the surprise, from the anger on the confederate side who did this to me. The young woman held my hand and tried to cheer me up. I haven't heard the words, just saw in horror the bullet in the man’s hand. He puted it aside and tried to clean up the blood and put new bandages. Even today, I keep the bullet to remember than even the smallest thing, can bring you down to your death.
אם הייתי יכול, לא הייתי חוזרת לפעם הזאת שנורתי במלחמה . זה היה הקש ששבר את גב הגמל , זה שגרם לי ליפול כמו זבוב . הקרב היה קשה. החברים שלי, חיילים אמיצים ששרדו אחרי כל קרב , עד שהם קיבלו את המכה שגרמה להם ליפול. ראיתי את גופם שוכב שם , לא בטוחה אם הם הלכו עם האחרים, או הם סובלים מהכאב של הכדור. הסתכלתי למטה רק לרגע , כדי לראות את החבר הכי טוב שלי שוכב על הקרקע ולא זז ,ואז זה הגיע . הכאב של הכדור היה שום דבר שמעולם לא חוויתי . פעם נחתכתי שבישלתי, וחשבתי שזה היה הדבר הכי הכואב שאי פעם הרגשתי. הכדור היה פי אלף יותר גרוע מזה . אני הרגשתי את זה שזה פגע בי ,הכאב נובע מצד גופי ומתפשט במהירות לכל גופי. התמוטטתי על הקרקע ליד החבר שלי שכבר איבד את נשימתו האחרונה ,והתחלתי לראות שחור. כשהתעוררתי , ראיתי גבר ואישה צעירה מעלי, מנסים להוציא את הכדור מגופי. כשהם ראו שהתעוררתי , הם הביטו זה בזה ואמרו שזה לא משנה . הם צריכים להוציא את זה, או שאני אמות. הם ספרו לאחור מ -3 , והם הוציאו אותו החוצה. אני צרחתי ,מהכאב,מההפתעה,מהכעס על אחד מחיילי הדרום שעשה לי את זה . האישה הצעירה החזיקה את היד שלי וניסתה לעודד אותי. אני לא שמעתי את המילים, פשוט רואה באימה את הכדור ביד של הגבר. הוא שם אותו בצד וניסה לנקות את הדם ולשים תחבושות חדשות. גם היום, אני שומרת את הכדור לזכור שאפילו הדבר הקטן ביותר, יכול להביא למותך.
תגובות (0)