המזל של שמו.

הוא קם כל בוקר
לובש מדים, חוצה כבישים.
השמש מאירה את פניו
הקרניים בוהקות עליו

הוא היה עומד שם
כל יום ביממה.
מחכה למישהו, יום אחד. הוא לא בא.
הוא נהיה מתוח, זיעה וקור.
כל השנים האלה הוא ידע שיום זה עוד יבוא

הוא פתח בריצה
לכיוון בית החבר
הוא הבין, שכבר איחר.
הוא שכב במיטה, פנים קפואות.
אותם פנים שלא עזבו אותו בכל הלילות

בשנייה שהבין שהוא כבר נדם
החניק בליבו כל סימן.
דמעות מרות לא זלגו, רק כעס. לב שבור.
כשהגיע הזמן שחברו ינוח

הוא חשב שהעתיד לא יהיה בטוח
כי מכל המכרים ומכל הבריות.
הוא היה איש קטן, בלי סודות.
וסוד אחד הוא שמר בלב, סוד מתובל בכאב.
סוד קטן שלעולם לא יצא, הסוד של השם. השם כבר לא משנה.