Need For Speed – פרק 22
-נואליה-
עיניי נפקחו לאט לאט לרווחה, אור המעומעם שבדרך כלל דלוק במשרד של ויקטור, כבוי.
רק שמיכה דקה מצמר מכסה את גופי העירום והרועד מהקור, הנכנס דרך חלון המשרד הפתוח למחצה.
קמתי לאיטי, לובשת בחזרה את בגדיי על גופי הרועד, את המכנס השחור שטיפה התלכלך, ואת החולצה הלבנה והרחבה של שון.
שון…
רק המחשבה על שמו גורמת לצמרמורת חזקה להתפשט בגופי, גורם ללב שלי לדפוק מהר יותר…
הוא גורם לי להרגיש… שייכת באיזה שהיא צורה מטורפת.
הוא גורם לי להרגיש משהו שבחיים לא חשבתי שארגיש.
הסתכלתי מסביבי, שום סימן לא נמצא בחדר, הוא לא פה.
קמתי מהמזרון הרך, יוצאת בצעדים קטנים על הרצפה הקרה, מהמשרד של ויקטור. המוסך שקט נורא, אין לי מושג מה השעה, אבל קרני אור מעומעמים ומעטים מוצאים את דרכם דרך הפתח הרחב של המוסך.
עלות השחר.
״שון?״ קולי מהדהד במוסך הריק, זה ניראה שאין פה מישהו, אף אחד לא נמצא.
״שון?״ קולי קורא שוב, גבוה יותר, מהדהד זמן רב יותר במוסך הריק.
איפה כולם?
״מישהו פה?״ נאנחתי בשקט, קולי הרם מהדהד בין קירות המוסך הגבוהים.
ולפתע הבחנתי בו, עושה את דרכו בין רכבי הספורט הרבים שחונים בקו ישר ליד הכניסה.
מליד רכב אדום מוכר, צעד שון בצעדים איטיים לכיוון מכסה המנוע ונשען עליו.
מבטו מסתכל על כל דבר מלבד עלי.
התקדמתי לעברו, נזהרת היכן אני שמה את רגליי היחפות עם כל צעד, גם הצעד הקטן ביותר.
״היי״ מלמלתי בשקט, מסתכלת עליו מבולבלת, פניו חתומות ולא מסגירות דבר.
הוא לבוש אך ורק במכנס טרנינג שחור וישן, צלעותיו עדיין מכוסות בתחבושות הלבנות, וגופו נוצץ מזיעה.
עדיין יש לו חום גבוה.
הוא לא ענה, נשאר דומם, פניו אוטומות ומופנות אל הרצפה המלוכלכת פה ושם בכתמי גריז שחורים.
״שון?״ שאלתי, מנסה לתפוס את מבטו המוכר, בעל עיניי הקרח המדהימות שמצליחות לחדור אלי עמוק כל כך.
הוא עדיין לא ענה, מתעלם לגמרי מהנוכחות שלי לצידו.
הוא קם ממכסה המנוע האדום המבריק, ופותח אותו כלפי מעלה.
מביט במנוע מתקדם ומשודרג, מתחיל להתעסק עם ברגים וצינורות שונים המחוברים למצבר השחור.
כל דבר, רק לא מסתכל עלי.
״מה נסגר איתך?״ שאלתי מבולבלת כל כך, רק לפני פחות מכמה שעות, מסרתי את עצמי אליו.
שתיקה מעצבנית מתחילה לרעום באוזניי, זה גרם לכל העצבים שבגופי פשוט להתפוצץ ממני, ולכעס לזרום בעורקיי.
״שון אתה מוכן בבקשה לענות לי, לעזאזל״ אמרתי עצבנית, תופסת בידו החמה והשרירית מושכת אותה אלי.
הוא קרע בחוזקה את ידו מאחיזתי, מכאיב לי, גורם לי לעמוד מופתעת כל כך מולו.
״תעזבי אותי במנוחה!״ צעק עלי, בדיוק באותו הטון המאיים והמפחיד שצעק עלי ביום הראשון שנפגשנו.
ביום שאיין עלי…
דמעות החלו גואות בעיניי, שום דבר מזה לא הסתדר לי.
רק לפני כמה שעות, היינו ביחד, הוא נישק אותי…
מה קרה לו עכשיו?
״שון?״ קולי נסדק מהפחד, דמעות זרמו להן לאט על לחיי, נושרות מפניי, ונוחתות על הרצפה המלוכלכת בגריז שחור.
הוא הסיט את מבטו הבהיר ממני, חזרה אל מנוע הרכב המשוכלל, ממשיך להתעסק עם ברגים וצינורות, ממשיך להתעסק בכל דבר, חוץ ממני…
״שון, בבקשה תסביר לי, מה יש לך?״ גמגמתי בשקט, פחדתי כל כך שיצעק עלי שוב, באותו הטון המאיים.
הוא עצר מההתעסקות שלו במנוע המתקדם, סוגר את מכסה המנוע ונשען עליו עם ידיו.
״נואליה, כל מה שקרה היה טעות אחת גדולה, את הטעות הכי גדולה שעשיתי בחיים שלי״ אמר בקול קר ומת, כל מילה שלו כמו חץ הננעץ במרכז ליבי, שולח זרמים של כאב לכל עבר בגופי.
הוא תמיד קורא לי נואל, הוא אף פעם לא השתמש בשמי המלא מאז שהכרנו.
״תסתלקי מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר״ הוא הפעם הרים את מבטו מהרצפה הקרה, מביט עם עיניי הקרח המדהימות שלו היישר לתוך עיניי.
קרות.
רעות.
שונאות.
אני כבר לא מכירה עוד את העיניים האלה…
תגובות (6)
perfect !!!
את כותבת פשוט מדהים !!
אני לא מאמינהההה למה שון כזהה רעע ?! :(
תמשיכייי זה פשוט מושלםםם
אה נחמד נחמד :)
תמשיכי !!
תמשיכיייי
מה?!?! את רצינית שככה הוא עשה?? למה הוא כזה?!? :,(
תמשיכיייי!!!!
תמשיכיייייי דחוףףףףףףףף