התוודות

אני אוהבת אותך. אולי זאת הפעם הראשונה שאתה שומע את זה בכזאת ישירות, אבל כן, אני אוהבת אותך. לא אהבה קטנה וחולפת, אלא אהבה גדולה, אמיתית, אחת כזאת כמו שמעולם לא חוויתי. אבל אתה לא רוצה בזה. אמרת שאם אני אוהבת אותך אז זה לא טוב, זה סתם יהרוס את כל מה שכן יש בינינו.. וזה שבר אותי. הקפיא אותי, ושבר לאלפי חתיכות, קטנות- קטנות.. אבל זה לא משנה עכשיו. אמרתי לך שזה משהו קצר שעבר, ואני אפילו לא יודעת מה זה.. אז מה אם שיקרתי? זה רק כדי להציל את כל מה שכן יש בינינו, לנסות לפחות.. אתה בטח תשכח מהמשהו הקצר שעבר די מהר, והכל יחזור להיות כמו קודם, כי בעצם כלום לא השתנה.. אבל זה לא ככה. אני לא יכולה להניח לרגש לשקוע, כי הוא לא יכול.. הוא גדול יותר מהים, וגם אם נדמה שהצלחתי להטביע אותו בים הדמעות, תמיד משהו ממנו יבצבץ על פני המים. זה לא יחלוף סתם כך, לצערי. הדבר הכי קשה בזה, זה שבתור החברה הכי טובה שלך, אני גם הראשונה לשמוע על כל בחורה שעוברת אצלך בראש.. אני לא חושבת שהן יודעת כמה מדהים אתה, לי לקח כמה חודשים להבין את זה.. כמה חודשים אחרי שוויתרתי עליך. עשיתי טעות, אני יודעת את זה, אם רק היה אפשר לחזור בזמן.. אבל אי אפשר. ואני פשוט ישב כאן ויחכה.. אולי יום אחד משהו יקרה אצלך בלב, אתה יודע שאני תמיד יהיה כאן, ואם רק תגיד שאתה אוהב אותי, אני מבטיחה לאהוב בחזרה.. אתה כבר הרבה יותר מסתם ידיד טוב בשבילי, אני צריכה אותך, שתהיה כאן.. ואתה לא תמיד כאן, לפעמים אני מרגישה כאילו אני שלך הרבה יותר ממה שאתה שלי.. ויכול להיות שזה באמת ככה. מה זה משנה? אתה גם ככה אף פעם לא תהיה באמת שלי.. אמרת שתבוא בשלוש, אמרתי שאהיה בבית.. הבטחת שתבוא יותר. אם זאת אהבה ואם זאת תלות, אתה תמיד תהיה הירח שלי באותם שמים מלאי כוכבים.