לוחשת חשכה

״אפלה״ לחש ״הכל מלא באפלה״ ואלה היו מילותיו האחרונות כשסגר את עיניו ונעלם מפני האדמה. או לפחות נשמתו.
״אל תדאג״ מימלתי לכלום ״אתה עוד תתרגל לדמויות. הם יישארו שם רק.. נצח״ צחקוק קולי הרם נשמע בחלל.
כמה בודדה אני- לא אדע. אני שקועה בהריגת אנשים והוצאת נשמתם מהעולם שאין לי זמן לתחתיות. אוו, התחתיות כמה התגעגעתי למקום זה, אשר נמצא בתחתית האדמה. ריח המים המוכר של התחתיות ננעץ עכשיו באפי, ולא היה מוכן לעזוב.
״אם כך, בוא נלך לשם.״ קבעתי בקול, ותוך שנייה ניצוצות הבזיקו בכל מקום שבו נגע גופי, והגעתי לתחתיות.
כשהגעתי הבנתי שלא הייתי צריכה לעשות את זה. רק להרהר בתחתיות עלול לגרום למותי. הרי לא אני גבירת המוות.
מדברים על החמור. עוד ניצוצות -אדומים הפעם. לא כחולים- הבזיקו, וסימנו על בוא גבירת המוות.
״אני ניראת לך כחמור?״ שאלה
״ל..לא, גבירתי״ אמרתי
״אם כך, את מפוטרת״ אמרה
״מ.. מה?״ שאלתי
״לחזור על זה בפנייך? כי לא נראה לי שאת צריכה״ אמרה
״לא, אבל למה?״ שאלתי
״כי דיברת עם המתים.״ ענתה
ואז הבנתי. לא מילמלתי לכלום. מילמלתי לחשכה.
אני לא משרתת אפלה, וגם לא גבירת מוות. אני לוחשת חשכה.
ועל לוחשות חשכה למות.