אנג'ל שלי

לאישתי היקרה,

אני אוהב אותך, אני אוהב אותך כלכך.
אני זוכר את היום בו ידעתי שאת האחת, היינו שתי נערים תמימים בני 16, את היית בספריה כרגיל, קראת את הסיפור \"הנסיך והצפרדע\", את בטח שואלת את עצמך איך אני יודע, אז התשובה לכך היא, שהייתי עוקב אחרייך כל הזמן,מאז אותו היום בו הציגו אותך בכיתה,.
כן אני זוכר את היום הראשון בו הופעת, אספת את שיערך בקוקו גבוהה, דאגת שהפוני שלך יסתיר לך את הפנים היפות והעדינות שלך.
\"תלמידים תכירו זאת אנג\'ל\" אמרה המורה , כן גם את זה אני זוכר.
את כל כך התביישת שלא הרמת את פנייך, אבל אז כשהרמת אותם, לא יכלתי להוריד את העניים שלי ממך, את הפנטת אותי אהובתי.
בהתחלה את לא ממש שמת לב אליי, את היית מוקפת בחברים, כל הבנים רצו אותך, אך את דחית את כולם, אף פעם לא הבנתי למה.
אני ואת לא דיברנו לעולם, עד אותו היום, אני זוכר את זה ממש טוב.
זה היה ביום רגיל, שיערך המתולתל היה פזור, ולצד הפוני היתה סיכה, לבשת ג'ינס כחול משופשף, את היית כל כך יפה.
זה היה בשיעור היסטוריה, אנחנו כתבנו במחברת כרגיל, אבל לא היה לך עיפרון, ואז הסתובבת אליי, העניים שלך, העניים הכחולות שלך נצצו.
"ויל אפשר עיפרון?" שאלת, ראיתי שחיוך קטן עלה בפניך, בהתחלה נרתעתי, אם להיות כנה יותר קפאתי, הופתעתי שאת יודעת את שמי, משום שאף פעם לא דיברנו.
"כן" עניתי לך
זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו, מאז אותו היום, ניסיתי למשוף יותר את תשומת ליבך, ניסיתי לבלוט בכיתה, אך למשהוא ממעמד נמוך, זה קצת קשה.
אבל שמתי לב, שלא משנה מה, איכשהו את מפנה את מבטך אליי, בהתחלה חשבתי שאת צוחקת עליי, אבל אחר כך ראיתי אותך מחייכת, ומעופפת לי עם היד.
כל פעם מחדש, זה היה עושה לי פרפרים.
היו ימים שכל מה שרציתי, זה לצעוק לך "אני אוהב אותך!", ואז לנשק אותך.
אם הזמן התקרבנו יותר ויותר, והתחלנו לדבר יותר, הייתי כלכך שמח, והחלק הכי טוב בכל הסיפור הזה, שבסוף נהיינו יחד.
אני זוכר את הנשיקה הראשונה שלנו, היינו בים והשמש שקעה, התחלנו לתת שמות לכוכבים, התחלתי לדגדג אותך.
"ויל דיי תפסיק" אמרת בצחקוק
לא יכלתי להפסיק, זה עשה לי טוב, לראות אותך צוחקת, ואז הסתכלת לי בענייים, ממש כמו ביום בו חיי השתנו.
"אני אוהב אותך" לחשתי
ואז שפתינו התקרבו ונפגשו, אני זוכר את מגע שפתייך, הן כלכך עדינות.
מאז אותו היום ידעתי שאת האחת.