ניקולס אדון החושך -פרק ב'- מוקדש לטלי!

"לעזאזל!" צרחתי. לפחות הנשק הגרעיני היה בידיים טובות, אך צלילי צעדים חזרו להדהד באוזניי. הייתי מוכרח להתחבא, אך לא ידעתי היכן. התבוננתי סביבי והבחנתי בחנות שעדיין פתוחה. התקדמתי לעברה ונכנסתי.
"שלום אדוני, איך אפשר לעזור?" שאל המוכר.
"לא." השבתי.
"זה שוד?" שאל.
"אולי." הוא שלף אקדח מכיסו.
"ואולי לא." אמרתי ושלפתי גם אני את אקדחי.
"אל תזוז או שאני אירה!" שאג המוכר.הבנתי שאקדחו לא טעון מכיוון שידו לא רטטה. האקדח שהחזיק היה מסוג כבד מאוד, כך שאם מוסיפים עליו משקל קשה מאוד להחזיק אותו.
"האקדח שלך לא טעון." אמרתי בקור רוח.
"למען האמת, גם שלי לא."
"מה אתה רוצה?"
"כאן ה-אף.בי.איי."
"לא עשיתי כלום!" מיהר לגונן על עצמו.
"בינתיים…" סיננתי.
"אני צריך חליפה, את האקדח שלך ואת כל הקליעים שבבעלותך." אמרתי.
"בסדר…" רטן. התבוננתי בכמה חליפות- כמה היו מפוספסות, כמה שחורות, כמה אפורות. לקחתי חליפה שחורה ולבשתי אותה. הורדתי את התווית.
"זה תמיד חייב להיות כל כך חד?" לחשתי לעצמי. חזרתי כדי לבקש מהמוכר להוריד את הדבר הזה שמצפצף כשיוצאים מהחנות, ושמתי לב שהוא מנסה להתקשר למשטרה.
"כנראה סתם ככה," אמרתי וחתכתי באמצעות את התווית את חוט הטלפון.
"אתה לא באמת מה-אף.בי.איי!" אמר המוכר.
"נכון, אני מה-סי.איי.איי. זה אותו דבר, הלא כן?" עניתי.
"לא!"
"אולי לא…" אמרתי.
"מי אתה?" שאל.
"ניקולס אנג'לו הארט, סוכן סי.איי.איי." השבתי.
"למה אתה נמצא כאן?" שאל.
"אני וכמה חברים שלי 'גנבנו' כמה ראשי נפץ גרעיניים או משהו כזה." עניתי.
"כמה?" שאל.
"עשרים."
"אתה לא נשמע אמריקני…" מלמל.
"אני מאנגליה." אמרתי לו. הוא חדל לדבר.
"כסף יש?"
"כן…" רטן. הוא פתח את הקופה והושיט לי אלפיים רובלים בשטרות.
"דולרים." אמרתי. הוא הושיט לי את ארנקו, אך קודם לקח את כרטיסי האשראי שלו ואת תעודת הזהות. יצאתי מהחנות והזמנתי מונית שתוביל אותי לשדה התעופה. היה מוזר למצוא מונית בשעה כזו אך לא התווכחתי עם עצמי בנושא הזה. נכנסתי למונית וביקשתי מהנהג שיוביל אותי לשדה התעופה הקרוב ביותר. הוא שתק במשך כל הנסיעה. כשהגענו לבסוף, יצאתי מהמכונית והוא לא דרש ממני כסף. משהו נראה לי חשוד מאוד בהתנהגותו… למרבה מזלי שדה התעופה היה פתוח ומטוס לוושינגטון עמד לצאת.
"כרטיס אחד בבקשה." ביקשתי. הושיטו לי כרטיס טיסה ואני הושטתי אלף דולרים שמצאתי בארנקו של המוכר.
"שמור את העודף." אמרתי.
"טיסה מספר חמש-תשע-ארבע-אחת לפריז יוצאת בעוד כחמש עשרה דקות!" אמר קול בכריזה. חיכיתי כעשרים דקות ואותו קול שב לדבר:
"טיסה מספר אפס-שש-שש-שש לוושינגטון יוצאת בעוד כחצי שעה!" משהו נראה לי עדיין מוזר… קודם הנהג המוזר, ועכשיו טיסה עם מספר מקולל… חצי השעה עברה ועליתי על המטוס. למרבה הפלא הוא היה הומה אדם. המטוס התנתק מהקרקע ועלה לאוויר. הטייס טס בצורה כל-כך מחורבנת שרציתי להקיא את כל הנשמה במהלך השעה הראשונה. איש אחד קם והתקדם קדימה (לחלק קדמי יותר במטוס), והדיילת הגישה לנו סנדוויצ'ים מגעילים שנאלצתי לקחת ולהחביא בין המושבים. לפתע חשתי שהמטוס יורד ארצה במהירות ענקית.
"הטייס מת. הצילו את נפשותיכם." אמר קול שלא שמעתי מעודי. הבחור חזר וחליפתו מגואלת בדם. בלי לחשוב הטענתי את אקדחו של המוכר ויריתי בראשו של אותו הבחור. רצתי לכיוון תא הטייס וניסיתי לירות בעוד בחור אך גיליתי כי לא נותרו לי קליעים. הוא בעט באשכיי ואני דפקתי את האקדח בראשו. הוא נפל מחוסר הכרה.