מושלמים -1-

כל כך שונא אותה שזה בלתי אפשרי.
שונא להיות תלוי באנשים, במישהו אחר שהוא לא אני. לא יכול לחיות עם זה.
אני חייב להיות בשליטה. המוביל. כל הזמן.
להיות בפוקוס, הכי טוב, המנצח.
והיא- הא פשוט הורסת הכול! אם היא לא הייתה, הייתי בלתי מנוצח. בוודאות.
לא יכול להיות כפוף למישהו אחר, לחכות לו, לאישור שלו, להוראה ממנו. אני עושה מה שבא לי, מתי שבא לי, ונפטון זה הגבול. אבל גם אותו אפשר לשבור.
אז למה היו חייבים לתקוע אותה?!
"רור!" דוק חברי קורא לי. "הולכים לפיצה, אתה בא?" הוא שואל, חיוך מרוח על שפתיו. הנחתי את האופניים שתיקנתי בצד.
"היא באה?" אני שואל. אני חייב לשאול. דוק מהנהן בחיוך, "לגמרי." אני בועט בקיר, מקלל את העולם. "יש לי מלא דברים לעשות!" אני אומר. דוק מביט בי ושותק. "אתה יכול לדבר איתה, אתה יודע…" אני מביט בו, כולי כאב.
"אני לא אהיה זה שימנע ממנה את הנאות החיים. את זה אני משאיר למוות". לפעמים אני שוקל אותו כפיתרון מושלם לחיים נורמאליים. לפעמים.
"אז אתה בא?" דוק שואל.
"יש לי ברירה?" אני נאנח, והמחנק בריאות מתגבר, כאילו מזכיר את קיומו, קיומה.
"זהו, שלא!" דוק צוהל. הוא מתרחק. "אגב, היא לא רצתה לבוא, אבל שכנעתי אותה!" צועק לעברי. העפתי לכיוונו אגרוף זועם. הוא המשיך ללכת, וצחק יותר בקול. "בי!". למה הוא שיכנע אותה? היינו יכולים לבלות שנינו, אני והיא, ערב נסבל יחד. למה לתקוע את כל השאר בפנים?
מה שמשגע אותי, זה שאני לא יכול להתקיים בלעדיה. בכלל. היא לא תהיה ואני לא אוכל לתפקד. אני שונא אותה, אבל מאוהב בה עד מעל לראש. ויום אחד לא יכול לעבור בנחת, בשלום, בלי שנהיה אחד עם השני, עד שהמחנק בריאות- הרגשה של מחסור בחמצן- ייפסק, כמעט ויעלם. עד ליום הבא. היא כמו חמצן עבורי. זמן מה בלעדיה ואני נחנק. אותו דבר גם בשבילה. הדבר ששונה בה ממני זה שהיא לא שונאת אותי, היא דווקא בסבבה עם כל העניין. והיא מבינה אותי. ובזה בערך מסתכם הטוב שבמצב. היא יודעת שאני לא סובל את המוגבלות הזו, מקלל את עצם קיומה. זה כואב לה, אבל היא מנסה להסתיר את זה. אנחנו מקוללים, מבורכים, תראו את זה איך שתירצו.
אנחנו מושלמים. כך קוראים לנו. אני המשלים שלה, היא המשלימה שלי. אני מושלם, והיא מושלמת. מושלמים. נגזר עלינו להתאהב.