הסוד של מלסיה -פרק 27

הסתובבתי הלוך ושוב בחדרי. בכל פעם שאני חושב ששום דבר לא יוכל להפתיע אותי יותר, אני רק מגלה כמה זה לא נכון.
כשהיא יצאה לבסוף מחדר האמבטיה, עטופה כולה בחלוק ארוך וסגול חשבתי שליבי ייצא ממקומו. לא משנה כמה פעמים נריב, אני לעולם לא אוכל לעמוד בפניה.
היא הסתובבה בחדר כמה פעמים, מורחת כל מיני שמנים וקרמים על גופה ופניה.
"אז, את מתכוונת לדבר?" שאלתי, מגחך בשקט לנוכח הסיטואציה. כשהיא הביטה בי מבטה היה רציני, ולרגע קטן חשדתי שהיא עומדת לספר על מישהו שמת. החוורתי. "אבי רוצה לדבר איתך," היא אמרה את זה בכזו קלילות, שלא הבנתי לשם מה הפנים הרציניות. "לגבי מה שקרה בהמלון. הוא לא סיפר לי יותר מזה, רק שהוא רוצה לפגוש אותך." היא מיהרה לומר בדקלום, כאילו היא כבר יודעת מה אני עומד לשאול. יכולתי להרגיש את פי מתייבש בשנית. איך הוא יודע על כך? היא צמצמה את עיניה לעברי ושילבה את ידיה בחשדנות. "אם אתה שואל אותי, אני כלל לא מבינה מדוע היית חייב ללכת לספר לו על כך. היה יותר עדיף אם הוא לא היה יודע דבר; כל הארמון ממילא בהכנות לחתונה, ההזמנות נשלחו וכולם כבר מצפים לה, עכשיו זה סתם עלול להלחיץ את אמא, בעיקר אותה." כיווצתי את גבותיי בתמיהה. אני? מה? מתי הלכתי וסיפרתי למלך שרבנו? הכל נראה לי חשוד מאוד, ובכלל, קולה היה כה טרוד ועוקצני, שזה גרם לי להאמין באמת שזו אינה בדיחה שלה.
"אני… אני אלך לדבר איתו עכשיו…" אמרתי, לובש את מעילי החום הארוך ואת משקפיי השחורות. בדיוק לפני שיצאתי מין החדר העפתי מבט לאחור. גווין עדיין עמדה שם והביטה בי. משהו עקצץ בעורפי. המבט שלה היה כל כך חודר כל כך…
"את משגעת אותי! תפסיקי את זה! תפסיקי את זה!" הרמתי את קולי ומשכתי בשערי בעצבנות.
"מה?" היא שאלה כיווצה את גבותיה.
"תפסיקי להסתכל עליי, זה מלחיץ!" נרתעתי לאחור במקומי והרמתי אצבע מאשימה לעברה. "אם אני אשמע שעשית משהו חשוד או רק אחשוד שאת מנסה עוד אחד מהתעלולים הישנים שלך, זה ייגמר ברע! "
"זה הבית שלי, אתה לא יכול לקבוע עליי, אני בעלת סמכות גדולה יותר משלך כאן!" השתוממה ונופפה בידיה. עיניה היו מקובעות בנקודה מסוימת אך על פניה היה חיוך.
"טוב, אני אחפש אותך מאוחר יותר, על תעשי צרות." יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת אחרי אחד המשרתים שהוביל אותי אל משרדו. החדר היה כמו כל החדרים בארמון. קירותיו היו מכוסים בשטיחי ארגמן בוהקים ועיטורי זהב, שלמרות שהיו עתיקים למידי הם נראו כחדשים. נברשת גדולה השתלשלה מהתקרה והגיעה עד אמצע החדר. להבות קטנות הבהבו בתוכה.
הסטתי את מבטי אל עבר החלון הגדול שהיה בקובע בקיר הימני. היה אפשר לראות ממנו את כל חצר המלכות.
בצד החדר עמד לו פסל אריה יפהפייה. תחושה מוכרה עברה בגופי. כבר ראיתי את האריה הזה, אך זה לא יכול להיות אותו אחד, וכשחושבים על זה, יש לא מעט פסלי אריה בחצר המלך, וקטנים יותר בתצוגה במסדרונות…
"סיאל, התקרב בני, שב," קולו העמוק והשלו לא הסגיר דבר על מה שעמד להגיד, אך בכל זאת היתה לי הרגשה רעה.
"רק רציתי לשאול… האם הכל בסדר בינך לבין ביתי, כי מאז חזרתכם אתם נראים מרוחקים מעט, וזה דבר שהוא לא אופייני לה, כלומר, להתרחק ממך." ניסיתי לחייך ולהכחיש, אך אחד הדברים שלמדתי כנסיך הוא שאסור לשקר, ואני מניח שעכשיו זה התגלה כחיסרון, כי גרוני פשוט לא הצליח למצוא את המילים לדבר.
"אה… אממ… לא, זה רק ש…" השתתקתי. עד כמה נורא זה יכול להיות אם אספר למלך שגיליתי לגווין את עבודתנו?
נכנעתי. "אני דיי סיפרתי לגווין לפני יציאתנו מארמון המלון את הרעיון של הטבעות, ואת זה שיכול להיות שאמות אחרי החתונה… היא דיי התעצבנה והתחרפנה קצת, אם תסלח לי…" הוא הנהן בראשו לאט, כאילו אומר "הו, עכשיו הכל ברור" ושפשף את פניו. "סלח לי מלכי, אני פשוט לא יכולתי להמשיך לשמור זאת בסוד. הרגשתי שהיא חייבת לדעת מכך."
"כן טוב, אני מניח שאתה צודק." הוא אמר לאחר כמה שניות. "זה היה סיכון גדול לשמור זאת בסוד מפניה, למרות שאני חייב לומר שזה היה סיכון מיותר לקחת, הרי בסופו של דבר היא היתה יודעת את האמת, ותמיד אמרתי לה שכדאי לדעת את האמת מההתחלה, כדי לא להיפגע אחר כך." משהו בדבריו גרם לי לצביטה קלה. 'לדעת את האמת, כדי לא להיפגע אחר כך.' בסופו של דבר לא הייתי צריך להתעצבן עליה, הייתי צריך להבין שזה היה שוק בשבילה, ושהכאבתי לה.
'אבל התנצלתי, אמרתי שזה היה בטעות, אז למה אני מרגיש אשמה פתאום?' "בכל אופן, אני מקווה בשבילכם שתפתרו את הבעיה הזו, אם כי, אני מניח שאני לא אוכל לעזור בכך." אם לא הייתי פוגש במלך ויודע כי הוא עוד צעיר הייתי עלול לחשוב כי זקן הוא. צמצמתי את עיני לעברו. "לא, לא… זה ממש לא, אני לא מתכוון ל… לא," הוא צחק והכניס את ידו אל אחת המגירות שלו, שולף משם שרשרת קטנה. "תן לה את זה. זה מתנה, ירושה שעוברת במשפחה בכל פעם שמישהו מתחתן."
זו היתה סיכה בצבע זהב עם חריטת פרח כסוף-לבן בקצה. חוט השרשרת היה מחובר אל הסיכה משני צדדיה, מה שהפך אותה לשרשרת. "אני בעצמי הענקתי אחת לאימה, אך זה היה לפני זמן רב…" הוא הביט אל מעבר לכתפי, באופק המשתרע מחוץ לחלון. הבעת פניו הפכה פתאום לעצובה, ורחמים כלפיו הציפו אותי. "אתה לא תאבד אותה, מלכי," לחשתי בשקט כדי לא לפגוע באווירה העדינה שנוצרה. "אני בטוח שנוכל להציל את המלכה ואת גווין, אנחנו חייבים." הוא אחז בשתי ידיי בחוזקה והביט אל תוך עיני. "אני מקווה שאתה צודק." מבטו הפך מהורהר והוא חוזר להתיישב בכיסאו. שתקתי לכמה שניות ולבסוף שאלתי, "אממ, אדוני ויליאם, איך ידעת שמשהו קרה בנינו, הרי ברור שזה היה קשה לשפוט לפי התנהגות שלה, אתה מכיר נשים…"
"הו, האמת שלא ידעתי." עיני נפערו. נאנקתי. "פשוט היתה לי מין הרגשה מוזרה שכזו – אתה יודע, זאת שתמיד מרגישים לפני סכנה- למרות שאני חייב לציין שזה היה בעיקר בגלל המשרתות; הן אמרו שהן הבחינו בהתנהגות משונה אצל גווין, אז חשבתי…"
"בכל אופן," אמרתי במהרה לפני שימשיך. "אני אשתדל לטפל בכך." חייכתי לעברו, קדתי קלות ויצאתי מהחדר. התחלתי ללכת חזרה לחדרי. "המשרתות. אלה תמיד המשרתות…"