סופרת הכיתה. אני יורקת על זה.

ממליצה לישמוע את השיר תוך כדי קריאה:

" סופרת הכיתה" אני מהרהרת אחרי אותם קולות.
" למה שאני יהיה סופרת הכיתה? אומנם אני כותבת… אבל אני מרגישה שזה פשוט כלום! כלום אחד גדול!" אני ממשיכה והפעם תוך כדי התבוננות בחלון שנוף יפה נשקף ממנו.
" הם קראו יצירות שלי? הם כתבו משהו כדי לראות את האמת? הם ראו בכלל משהו מעייניהם האטומות?!" הפעם לחשתי את זה, זו הייתה אמת כואבת.
" האם הם ראו את מה שאני משקיעה? את המאמץ? את התוצאה?!" דמעות קטנות זולגות מעניי " האם הם בכלל יראו אי פעם כותרת ' סופרת חדשה! ניקול …' והאם אני אראה אותה אי פעם?" הפעם אני פורצת בבכי " האם? האם מישהו מכיר אותי? האם מישהו אי פעם ירצה אותי? האם אני אתבגר סוף סוף?!" הפעם אני קמה וניגשת למחברת סגולה שהדף הראשון בה מלא בציורים ותוכן עניינים. " ביי ביי." אומרת אני בעירפול חושים וזורקת לפח את הניירות שהשקעתי בהם את רוב חיי. " ביי ביי, עבודות." אמרתי בשיגעון? בטראומה?.
הלכתי הביתה כוססת ציפורניים ובוכה בלי סוף. " לא! למה זרקתי אותם" חשבתי במוחי, ואפילו שם נישמע קולי יבבני. " למה? למה אני עשיתי כך?" שאלתי את עצמי.

חברים, מה אתם חושבים?