השתגעתי

בחיים לא השתגעתי ככה.
ובחיים לא איבדתי את עצמי בתוך מישהו אחר כמו שזה קרה לי איתו.
אדם שכמות הפעמים שראיתי פנים מול מסתכמת על שתי ידיים בלבד.
כשראיתי אותו בפעם הראשונה, וזה כל כך טרי עדיין, כל חוקי הפיזיקה חדלו מלפעול ועל אף שהחדר היה תוסס אנשים וכולם התמקדו בו, הוא התמקד בי.
בכל יום אחרי אותו היום הייתה לי סיבה לקום וללכת לאותו המקום שאני כל כך לא רציתי להיות בו אבל עכשיו, הייתה לי סיבה.
ובכל יום אחריי אותו היום העיניים שלו הפנטו אותי ואני יכולה להישבע שהייתי עושה כל דבר שיגיד באותו הרגע.
בחיים לא השתגעתי ככה.
כשהוא דרך לתוך החדר כאילו החלק הכי מסובך בפאזל הושלם, המסגרת כבר ממזמן הושלמה וגם החלק המעצבן של השמיים שבו תמיד החלקים נראים אותו הדבר והכל חוזר על עצמו, הכל היה שם חוץ מהאמצע הארורה שלעולם לא הצלחתי להרכיב ותמיד הייתי זורקת ועוזבת. ואז הוא בא. בא ובתנופה קלילה שם את הכל במקום.
בכל יום אחריי אותו היום אני חלמתי עליו, כמה טיפשה הייתי.
אני מרגישה שפתחו את הראש שלי כמו קופסת עוגיות, רוקנו אותו והוא נשאב לשם, נכלא שם ולא משנה איך, לאן וכמה חזק אני מנערת את הראש הוא לא יוצא ממנו. הוא התבצר שם ואני מתחילה לפחד שהוא לא מתכוון לעזוב.
בבקשה שמישהו יגיד לו שמאותו היום ובכל יום אחריו אני רואה אותו בכל מקום.
היום לא הספיק להתחיל וכבר ראיתי אותו ב6 מכוניות שונות, הוא היה הספר השכונתי ולרגע הייתי בטוחה בזה שהיה איש מד\\\"א שעובר את הכביש, הכי גרוע הוא היה השכן שחיכה מתחת לבית שלי.
שמישהו יגיד לו שמאותו היום ובכל יום שאחריו אני משתגעת עוד קצת כמו שבחיים לא השתגעתי.