אין לי מה לחפש כאן יותר..

"אין לי מה לחפש כאן יותר …" היא מקלידה , "אין לי בשביל מה לחיות…"
כך ליאן כותבת בבלוג שלה , שם היא מעדכנת את מרבית הפרטים בחייה.
ליאן , בת 17 וחצי , גרה בת"א .
שני אחים – אחד משותק בשתי רגליו , והשני בעל הפרעות קשב וריכוז רציניות.
אבא – פושע נמלט שהמשטרה מחפשת , מתקשר לעיתים רחוקות בשביל להודיע כי מצא מקום זמני ,
או כי הצליח שוב להתחמק מהמשטרה.
אמא – מסובכת עד מעל הראש , עם חובות של הימורים ואנשים שמאיימים על חייה ועל חיי משפחתה.
ליאן יוצאת מחדרה לעבר המטבח , היא רואה שם את אמה יושבת ליד מכשיר הטלפון עם מחשבון ופנקס. היא פותחת את המקרר.
"אמא יש חדש מאבא?" שואלת ומוציאה בקבוק מים.
"לא" , עונה האם , "הוא לא התקשר כבר חודש , הוא הבטיח לשלוח צ'ק שיהיה לנו לשלם לפחות מחצית מצריכת החשמל החודשית שלנו,
ואם כבר מדברים על צריכת חשמל , נתקי את המחשב , אין בו צורך עוד , הוא רק מזיק. "
"אבל…" ליאן פותחת במשפט אך מעדיפה שלא לדבר יותר מידי , היא יודעת שעם אמא לא כדי לריב.
היא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא ואמה רבו.. המכות שחטפה ליאן ישאירו בה צלקת נפשית לנצח.
ליאן לוקחת יחד איתה את בקבוק המים לחדר , מניחה אותו על השידה שליד מיטתה וצונחת על המיטה.
הדמעות פרצו.
היא רוצה לשים סוף לחיים האלה , והיא פותחת את המגירה של בחדר של אמא ומוציאה משם את כדורי השינה של אמא.
היא חוזרת לחדרה וסוגרת את הדלת.
היא מוציאה 15 כדורים , מסתכלת עליהם , אוחזת בידה קלות את הבקבוק .
מכניסה את כדורי השינה לפה ולוגמת לגימה ארוכה מהמים , ונשכבת שוב על מיטתה.
היא מתחילה להרגיש את השפעתם של כדורי השינה , והיא יודעת שצריכה גדולה של כדורים אלו בפעם אחת עלולה לגרום נזקים ואף למוות ,
היא יודעת , וזה מה שהיא רוצה , למות , דרך לברוח מהמציאות הכואבת , מהחיים כפויי הטובה , מהמכות של אמא ,
מהצרות של אבא , מהדאגה , לאחיה הבעיתיים , והכול יפתר בכך שתיקח את כדורים הללו ותירדם , לנצח..