איזה יופי, הלכנו לאיבוד – פרק 1 – סיפור המשך ל JD

אנשי הצוות שלי עמדו מולי כאשר הם מחזיקים מצלמות.
"עכשיו, בדומה להרבה פעמים, אני הולך לנקוש למעריצות בדלת." אמרתי בעודי מסתכל על הפלאפון שלי, ולאחר מכן צועד לעבר בית מסוים.
לבסוף צלצלתי בפעמון הדלת, לאחר מספר שניות, נער גבוה אחד יצא עם מטאטא והחל להרביץ לי איתו כאשר הוא קורא: "פורץ! פורץ!".
"עצור! מה אתה עושה?! זה אני! ג'סטין ביבר!" אמרתי בעודי מנסה לכסות את ראשי.
הנער הפסיק לשנייה, "אני יודע שזה אתה." אמר, ואז המשיך להכות אותי.
"אז למה אתה ממשיך להכות אותי?" שאלתי.
"סתם, כי זה כיף." אמר הנער ההוא.
ככה בערך מתחילה התוכנית, הנער ההוא זה דן, ונלה נכנסת בהמשך.
"טוב, זה הכל." אמר הבמאי ולחץ על כפתור הכיבוי.
אני, סלנה, דן ונלה התפקענו מצחוק, בעוד דמי וסטרלינג מסתכלים עלינו כאילו נחתנו מהירח.
יום הצילומים היה קצר יותר, אז כולנו החלטנו לערוך מסיבה לרגל התוכנית החדשה שלנו בדיסני, היא נקראת: "קרועים על החיים".
המרחק שלי ושל נלה מהבית הוא כאלפי קילומטרים… אז החלטנו לטייל באזור.
אנחנו, השחקנים (סלנה, דמי, דן, סטרלינג, נלה ואני) החלטנו להשכיר סירת מנוע.
דמי התעקשה להיות הנהגת – לאחר ריבים רבים, אישרנו לה.
אז שטנו על גבי "שמיכת" האוקיינוס.
אחרי כשעתיים שאנחנו במים, ביקשנו מדמי לחזור, אבל אז קרה משהו, המנוע פשוט הפסיק לפעול.
הייתה יבשה קרובה, מן אי כזה, אי קטן… שנראה לי שמרוב שהוא קטן הוא אפילו לא מסומן במפה.
אני, סטרלינג ודן – הגברים שבחבורה, יצאנו החוצה והתחלנו לדחוף את הסירה לעבר האי.
נשאר כחצי קילומטר עד שנגיע לאי, אני, דן ושטרלינג המשכנו לדחוף בכל הכוח בזמן שנלה שומרת לנו על הפלאפונים וסלנה צועקת לעברינו: "קדימה! אחת-שתיים, אחת-שתיים, ג'סטין! תתחיל להפעיל את השרירים שאין לך!".
לקחתי בידי חופן מים והשפרצתי עליה, היא צחקה ואמרה: "אתה חמוד כשאתה כועס.".
גלגלתי את עיניי, המשכנו לדחוף את הסירה עד שהגענו ליבשה, לאי ההוא.
זה מן אי שבקצבותיו יש חול רך ולבן, ואילו במרכזו מן ג'ונגל כזה.
נשמע נחמד, לא? זהו שלא.
היה ממש חם, ולא היה לנו הרבה אוכל, ואפילו כאשר רצינו להתקשר למישהו – לא הייתה קליטה.
"איזה יופי – הלכנו לאיבוד!" אמרתי בעודי מכה את הפלאפון, בתקווה שאז תהיה קליטה.
נלה התקרבה אליי כאשר בידה מגבת, "קח," היא אמרה, "שלא תהיה חולה.".
"תודה…" אמרתי בשקט, קרבנו את שפתינו זה אל זו אך דמי תפסה בראשנו והרחיקה אותנו זה מזו כאשר היא אומרת: "זה ממש לא הזמן.".
כולנו היינו עם בגדי ים מתחת לבגדים, אז בגלל החום, נשארנו רק עם בגדי הים, "איזה יופי, באמת רציתי להשתזף קצת…" אמרה סלנה מחייכת כאשר היא פורסת מגבת על החול, שמה משקפי שמש ולאחר מכן נשכבת על המגבת.
דמי גם עשתה כן.
"אהה… אני מבין את החוקים כאן, נשיקות אסור ולהשתזף מותר!" אמרתי בכעס.
דמי חייכה והחלה לשוחח עם סלנה.
ממש יופי – תשומת הלב כאן.
לא היה לנו הרבה אוכל, כי לא לקחנו הרבה – לא ידענו שזה מה שיקרה.
"תראו!" קרא דן, "יש שם עצי קוקוס!" המשיך והוסיף: "בואו נלך לקטוף.".
אני וסטרלינג הסכמנו, וכך שלושתנו הלכנו להשיג קצת מזון.
"אז… מתי אנחנו יוצאים מכאן?" שאלתי בעודנו פוסעים לעבר עצי הקוקוס.
דן חשב מעט, לבסוף הוא אמר: "לא יודע, אבל אני מניח שישלחו צוות חיפוש.".
כשהגענו אל עצי הקוקוס, היינו צריכים להגיע אל הפירות הטעימים, אני מניח שבסרטים מצוירים זה הרבה יותר קל.
ראשית – ניסינו לטפס על העץ – הבנו שזה לא הולך, כי העץ מאוד דקר את הרגליים, הידיים והבטן, כיוון שהדבר היחיד שהיה עלינו הוא בגד הים.
שנית – ניסינו לעלות זה על זה – הבנו שזה לא הולך גם, כי לא משנה באיזה סדר ניסינו, למי שעמד על הקרקע, לא היה את הכוח לאחוז בשניים האחרים.
לאחר מספר ניסיונות כושלים, סטרלינג מצא ענף גדול והתחלנו להרביץ לקוקוס עד שייפול, כמו פיניאטה.
לבסוף הצלחנו, חזרנו עם השלל אל כולם, שלל של כעשרה קוקוסים.
"ממש כמו ב-'הישרדות', רק שב-'הישרדות' האנשים לא באמת מגובשים, כולם רוצים לנצח…" אמרה נלה צוחקת כשראתה אותי, את דן ואת סטרלינג מתקרבים.
התחלנו לאכול בתיאבון את הקוקוס, כשלפתע דמי הבחינה בנחש קוברה המתקרב היישר אלינו, ואין אמבולנס שיפנה מישהו לבית החולים במצב של הקשה!