~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 9 תגיבו 3>

זרקתי זית אחד על ארון כשהזכיר על יד השולחן מקרה משפיל שקרה לי בקיץ האחרון.
טוב האמת שזה הגיע לי, אחרי הכל פלטי ליד כולם שגלוריה טמלר סירבה לו, דבר שגרם לכולם לזעוק בכאב מזויף, וללייבל לחייך בזלזול.
"אפילו התת רמה סירבו לך." היא קנטרה אותו.

טוב עכשיו כולם צחקו עליי.
כמה נפלא.
נתתי בו מבט של 'חכה חכה', ומיד נתתי לו בעיטה מתחת לשולחן, ישבתי ממולו כך שפגעתי בו ישירות. ואני מקווה בתור מישהי שיודעת לכוון- שנתתי לו מתנה יפה בין הרגליים.
מחיוך ניצחון הפך חיוכו של ארון לחיוך חמוץ.
חייכתי בהנאה.
"פעם אחרונה שאת מבקשת ממני משהו." הוא סינן בכאב מבין שיניו,
רכנתי על השולחן בכדי שפרצופי יהיה קרוב יותר אליו,
"הוו…שנינו יודעים טוב מאוד שעשית את זה בשביל הסיפוק העצמי שלך. אתה אוהב את זה הרבה יותר ממני…" וזה היה נכון, ארון כל הזמן מחפש אקשן, הפתעות, הוא לוקח את החיים כל כך בקלות ובדרך טובה…הוא כל כך שונה מלייבל אשר לרוב, האדישות שלה עולה על ההתלהבות שלה מדברים או על הרגישות שלה, היא מעדיפה את השגרה…ודי נוטה להיות שלילית.
ואני? איפה שהו באמצע…כל כך חושקת בעולם אחר אך מפחדת וחסרת אומץ לעזוב את המוכר לי.
הוא נתן בי מבט של 'כנראה שאת צודקת…'. חזרתי למקומי.
קלואי הגיעה והשתחלה ביני ובין לייבל על הספסל. הצלחת שלה הייתה מלאה.
הבטתי בצלחת במבט מריר, אם אני הייתי אוכלת כמות כזאת בחיים לא הייתי נראית כמוה.
"אל תגידי לי שזה מה שאת אוכלת!" קלואי הביטה בצלחתי המלאה, זאת אומרת -בירקות- בזעזוע. גלגלתי את עיניי, ונעצתי את המזלג בפרוסת העגבנייה .
"אל תגידי לי שאת מתחילה עם השיחה הזאת שוב…" אמרתי בקוצר רוח והכנסתי את פרוסת העגבנייה לפי, היא עקבה אחרי תנועותיי.
"אני אתחיל כמה פעמים שזה יידרש בשביל להכניס לך קצת שכל!"
הנחתי את המזלג בחוסר תיאבון.
"פשוט תניחי לי אוקיי?." אמרתי באנחה,
"לא אני לא אניח אמבר! את עלולה להזיק לעצמך! אני דואגת לך…" היא הניחה את כף ידה על כתפי בעדינות,
"אין לך על מה לדאוג קלואי…" נמאס לי שהיא עושה מזה עניין כזה גדול.
"בטח שיש לי! אמבר אני יודעת על מה אני מדברת! הדבר הזה לא טוב לך, תפסיקי לעשות דברים שאת לא יודעת מהן ההשלכות שלהם!"
"אז מה, החלפת את אימא ולא התכוונת לספר לי?!" שאלתי בציניות…שוכחת שגם אם זה היה עניין כזה גדול, לאימא שלי לא היה ממש אכפת…
"אמבר אל תתחילי עם זה, זה ילדותי ואת יודעת…" גלגלתי את עיניי שוב והפניתי את מבטי אליה,
"אני אתחיל עם זה כמה פעמים שזה יידרש בכדי שתקלטי שאת לא יכולה להגיד לי מה לעשות!" החזרתי לה,
"אני לא אומרת לך מה לעשות אני רק-
"מנסה לעזור?! אני לא צריכה עזרה קלואי, אני צריכה פחות דאגות, וכל מה שאת עושה זה רק להוסיף לי לחץ!" הרמתי את קולי, אנשים התבוננו בנו, שמתי לב לכך שהרמתי את קולי עליה. הנמכתי את קולי ואמרתי לה ברוך,
"הכול בשליטה קלואי." היא שתקה וחייכה אליי בחוסר חשק, ידעתי שהיא לא מאמינה למילה מדבריי.
המשכנו לאכול בשקט.
"בפעם הבאה שתחליטו לערוך כאן ויכוח מרגש, תודיעו לי כדי שאזכור להביא אטמי אוזניים." לייבל אמרה ביובש, קלואי גלגלה את עיניה ופנתה אלי,
"תגידי ראית את סאם? לא ראיתי אותו כל הארוחה?" היא שאלה אותי תוך כדי התעלמות מלייבל.
"לא…האמת שלא…." אמרתי,הסטתי את ראשי לכיוון הנגדי כדי שהיא לא תשים לב שאני מחייכת. ראיתי מזווית עיני את קלואי קמה,
"לאן?" שאלתי,
"סתם לשאוף אוויר…" היא מלמלה. משכתי בכתפי.
"אחח אני מפוצץ!" אמר ארון בקולו שהתעוות מעט כי הוא התמתח. הוא טפח על בטנו וליטף אותה, גיחכתי.
הוא וקורי (תלמיד בכיתה שלי), התרוממו מן הספסל,
"עצרו פה!" קראתי בקול והתרוממתי גם אני.
"לאן אתם חושבים שאתם הולכים?" אמרתי להם בחשדנות, מצמצמת את עיניי, קורי הביט בי כאילו נפלתי מהירח… וארון הרים את גבותיו,
"להסניף סמים, הייתי צריך לעדכן אותך אימא?!" הוא התלוצץ, זה לא הצחיק אותי.
"התכוונתי למה לעזאזל אתם משאירים את הכלים בלי לפנות אותם?! העובדה שלצערי אני מוכרחה לשטוף את הכלים, לא אומרת שאני כאן על תקן המלצרית!" קורי -עדיין- הביט בי כאילו נפלתי מהירח, אולי בגלל שהקול שלי הגיע לטונים שלא הכרתי, כי אמרתי הכל בנשימה אחת.
"אני דווקא חושב שמתאים לך…את יודעת כל הלוק הזה של ה'מלצרית'." חייכתי אליו חיוך מאולץ,
"תודה על ההמחאה הלא מועילה. עכשיו, כלים!" קורי התנער סוף כל סוף והרים את כליו במין פחד מסוים בלי להביט בי, ארון הרים את כליו באטיות, שומר איתי על קשר עין,
"מרוצה?!" הנהנתי בחשיבות.

מפלצת מכוערת התרוצצה לי בבטן במעגלים כאשר שמעתי מאחורי גבי את קולו המשכר של שון.
עמדתי מול הכיורים הגדולים, לבושה בסינר ורוד , ביד אחת אחזתי בסיר וביד השנייה סקוצ'.
שון נעמד לידי, הבטתי בו בזהירות,
"היי." הוא חייך לי, השבתי לו בחזרה בביישנות. לקח לי זמן לנתק את מבטי ממנו, וכשנתקי, שמתי לב שהוא ניתק את שלו כבר מזמן.
"אמבר את יכולה בבקשה להעביר לי את הסבון?" תמרה ביקשה ממני, הבאתי לה את הסבון עם חיוך.
"תודה."
"דרך אגב, הנאום שנאמת בשיעור שעבר היה ממש ממש טוב." היא החמיאה לי,
"באמת?" נזכרתי בנאום שנאמתי בשיעור אזרחות, הייתי בטוחה שהוא לא היה משו בכלל…בהתחשב בכך שכל הזמן רעדתי והייתי בטוחה שפניי לבשו צבע ירוק.
"האמת היא שממש שיחקת אותה!" היא פרגנה לי ואני הסמקתי.
"לא צריך להגזים…" אמרתי בישנות,
"לא מגזימה…" היא אמרה בחיוך ושבה אל הכיור.
הושטתי את ידי מבלי להביט בה אל הכיור, ומיד הרחקתי אותה.
הבטתי בשון במבוכה שנוצרה עקב המגע בין אצבעותינו,
"סליחה אני א.." גמגמתי,
"זה בסדר." הוא אמר בחיוך.
"היי ראש גדול!" תמרה טפחה על ראשו של שון בחיבה,
הוא הפנה אליה את מבטו,
"התקשור?" היא אמרה בהתלוצצות בנימה של 'הנרקוד?' רק שהתכוונה שהוא יקשור לה את הסינר. היא הרימה את שערה האדמוני כדי שיוכל לקשור לה את הסינר.
נעצתי בהן את מבטי.
אני מחבבת את תמרה, כך שלא הרגשתי גל של שנאה כלפיה כמו אל שאר הבנות שמסתכלות/מדברות/נוגעות בשון.
"תודה!" היא נגעה באפו בקצות אצבעותיה.
מנהג שהיה שלי פעם, חיוכי נמחק,
"היי גלר, מזה הפרצוף הזה?" היא פנתה אלי, והטתה את ראשה לצד.
"היי חבר'ה זה שאנחנו אמורים לשטוף כלים, לא אומר שאנחנו לא יכולים להפוך את זה לכייף!" היא פנתה אל כולם, היא לקחה חופן של קצף והשפריצה אותו עלי,
היא התחילה לצחוק,
אני לא פראיירית.
לקחתי מנה מכובדת של סבון והשפרצתי עליה, אך במקום לפגוע בה פגעתי בשון,
כמה מביך! תשכחו מזה שאמרתי שהכרתי בעצמי כאחת שיודעת לכוון!
שון גיחך והחל להשפריץ עליי, התחלנו לצחוק וזה ששבר את הקרח בינינו.
תוך כמה דקות היינו רטובים כולנו, לא היה אכפת לנו שהתקלחנו כבר.
מי שהיה נכנס לחדר לא היה מנחש בחיים שהיינו אמורים לשטוף את הכלים. אחד השפריץ על השני קצף, תמרה שפכה עלי סיר עם מים, טיילור השפריץ על אשל סבון…
שון תפס בידי לאחר שניסיתי להתחמק ממנו והפיל עליי מנה מכובדת של מים, שגרמו לתמרה להחליק, תמרה תפסה בידה את שון שצחק עליה, ושניהם התקוטטו אחד עם השני על הרצפה, היא עלתה עליו, הוא עליה…ניסיתי להראות שלא אכפת לי אבל לאחר מכן שמתי לב שהם בכלל לא שמו שעמדתי לצידם,
"תפסיק, תפסיק!" היא קראה, לא מפסיקה לצחוק, אך הוא דגדג אותה,
"תשכחי מזה!" הוא צחק גם הוא.
לא ידעתי היכן להניח את עיניי, אז שבתי להתקוטט עם טיילור ואשל.

לאחר שסיימנו סוף כל סוף עם הכלים, יצאנו רטובים, יצאנו החוצה ושמחנו על כך שהמדורה כבר דלקה, למרות שהתחילו את המסיבה בלעדינו. כולם ישבו על הרצפה מסביב למדורה, חלק צולים מרשמלו על העץ, כמה זוגות מחובקים עם שמיכה. גל של קור שטף אותי, אני אהיה חייבת ללכת קודם כל לאוהל בכדי להחליף בגדים, חשבתי.
עברתי בעיניי על היושבים מסביב למדורה, הבחנתי בסאם וקלואי היושבים צמוד על רפסודה ומדברים, מרוחקים מכולם במקצת.
מי עזר לו להימלט?!
עמדתי משותקת ונעצתי בו מבט,
עינינו נפגשו בחטף.
פחד אחז בי, וצמרמורת עברה בגופי.
אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי,
שהוא יישאר שם כל חייו וכך לא אהיה חייבת להטעמת איתו?!?!?!
הבנתי שאם אני לא הולכת מכאן עכשיו זה לא הולך להיות טוב…
חמקתי מן הרחבה שכולם ישבו בו, והחלתי לצעוד במהירות אל עבר חלקת השינה של הבנות כדי שאני אוכל להחליף בגדים. ניסיתי שאף אחד לא ישים לב אליי, הייתי כבר רחוקה במקצת מן המדורה אך עדיין לא האטתי את קצב צעדי.
"היי גלר!" קריאה נשמעה מאחורי, האצתי את קצב צעדיי.
"גלר, את לא תתחמקי ממני הפעם!" סאם הרים את קולו, החלתי להתנשף עקב הליכתי המהירה.
שמעתי את הצעדים שלו מתקרבים.
נשאר לי רק עוד מעט ללכת כדי להגיע לפנייה שמובילה אל חלקה של הבנות,
'בבקשה אלוה-ים יקר, תעזור לי להינצל מהשד המשוחט הזה!' התפללתי בליבי, מייחלת שאיזה מורה תעבור.
או שלא התפללתי מספיק, או שפשוט אלוה-ים פשוט לא אוהב אותי!
"אוו! תעזוב אותי!" אמרתי בכאב. ניסתי לשחרר את ידי מידו שלפתה אותי בחוזקה אך לא הצלחתי,
למה בנים חייבים להיות כל כך חזקים מבנות?!
הם לא יכולים להיות עם שרירים שלא עובדים, לשם שינוי?!?!
"תעזוב אותי!" ביקשתי בשנית ולמרבה הפלא הוא עזב.
ניצלתי את ההזדמנות וצעדתי במהירות,
"היי עצרי! גלר עצרי!" הוא צעד צמוד מאחורי.
"נראה לך שאת הולכת לברוח ולא לשלם מחיר כבד על מה שעשית?! ובכן, את טועה." הוא אמר לי במרירות ובקור. גלגלתי את עיניי,
"אתה לא יכול להתעלות על מה שעשיתי…" גם כשהייתי במצב מסוכן לא הצלחתי לשלוט בעצמי ולא להקניט אותו.
"אז כדאי שתתחילי לפחד, את לא מסוגלת לגלות מה עובר לי עכשיו בראש!" הוא אחז בידי, סובב אותי וקירב אותי אליו, הדפתי אותו בידיי,
"לא תודה…" מלמלתי בארס והמשכתי ללכת, קולות של צחוק התערבבו עם קולו המחוספס והזועם של סאם.
"שששש שקט שלא ישמעו אותנו!" שמעתי קול של בחורה. היא התנשפה מרוב צחוק,
"אל תדאגי." אמר קול גברי אחר,
"אתה חושב שהיא יודעת עלינו?"
"לא, לא נראלי…אנחנו חשאיים מידי…"
"ממש מר וגברת סמית'!" היא צחקקה.
"את יודעת שאני אהרוס אותך. אני לא מאמין שהשארת אותי שמה!" שמעתי את קולו של סאם במטושטש,
עברתי את הפנייה והוא מאחורי,
"תפרוש כבר סאם, זה הגיע לך ו-
קולי נצער.
הכול נעצר.
הכל קפא, הצרצרים לא זימרו, והיה נראה כאילו החשיכה תישאר ושום קרן אור לא תחדור בתוכה.
הרגשתי שהעולם נשמט לי מבין הרגלים, גופי נחלש, גרוני ניחר.
דמעות מלוחות הרטיבו את לחיי.
אני יכולה להישבע שלא הצלחתי להרגיש דבר,
כאילו קרעו לי את הלב והטיחו אותו במקום נידח.
כהות חושים.
בקושי הרגשתי בגופו של סאם שהתנגש בי קצת, לאחר שעשיתי את הפנייה ועצרתי בפתאומיות,
קולו היטשטש.
לא יכולתי לשמוע כלום, לא יכולתי לדבר, לא הצלחתי להרגיש בדבר.
רק חוש אחד מזורגג המשיך לעבוד.
הבטתי בשתי הדמויות, שהיו מוכרות לי מאוד.
דמויות שאהבתי,
דמויות שאני אוהבת.
הבטתי בגבר שלי אוחז בה ומחייך, והבטתי בה, נעצתי מבט ריק בשפתיה שסגרו על שלו, על לשונו שבצבצה כאשר הוא החדיר אותה לפיה.
למרות החשיכה זיהיתי אותו,
כאני מכירה אותו כמו כף ידי.
הבטתי כיצד היא לופתת בחוזקה את שערותיו השחורות,
הבטתי כיצד הוא מלטף את שערה האדמוני, באותה צורה שאצבעותיו נסגרו על שיערי הזהוב.
הבטתי בהם והרגשתי ריקנות ששטופת אותי, כמו שהים שוטף את החול, לוקח עימו הרבה דברים על הדרך.
המציאות הכתה בי, ושמתי לב שאני עומדת בלי לזוז כבר כמה זמן, בוהה בדמויות אשר כבר היטשטשו בגלל הדמעות שלי.
"גלר?" נזכרת שהוא עדין שם, שמעתי את סאם מאחורי.
"מה נעצרת פתאום?" הוא שאל והביט בי…מחיתי את דמעותיי בידי באגרסיביות, הוא נעמד לידי,
"טוב זה לא ממש מעניין, עכשיו בנוגע למה שאמרתי קוד-
"נשק אותי." אמרתי בקול רועד, עדין לוטשת מבטים בשתיים,
"מה?" הוא שאל בבלבול והביט בי כאילו נפלתי על הראש,
"נשק אותי." אמרתי בבהירות, מרימה את קולי.
"אין לי מושג מה עובר עליך, אבל לא משנה מה תאמרי, את לא תתחמקי, וגם עם סופו העולם תלוי בזה אני לא מתכוון לנשק אות- ולפני שהבנתי מה אני עושה, ולמען האמת גם סאם לא הבין,
שפתיי התרסקו על שלו, שנייה אחרי שתפסתי בחולצתו וקירבתי אותו אליי, זוכה להביט במבטו אשר הביט בי בבלבול, ששאל בלי מילים 'מה לעזאזל את עושה?!'
ידי ליפפו את ראשו ואחזו בו, סאם ניסה להדוף אותי, הוא נופף בשתי ידיו,
אך אני סגרתי על צווארון חולצתו והעמקתי את הנשיקה.
לאט לאט הוא הרפה וידיו אחזו במותניי.
הרגע הזה היה כל כך הזוי ומוזר, לא יכולתי להרגיש דבר,
חוץ מלב קרוע הפועם במהירות, מנסה לחפות על כאבו, בכך שיראה לחצי השני שלו שלא אכפת לו.
"אא..אמבר?" שמעתי את קולו של שון שסוף סוף הבחין בנו,
תודה לא-ל.
התנתקתי מסאם באותה מהירות שבה התקרבתי, קול ואקום נשמע.
העפתי מבט חטוף בסאם, הוא נתן בי מבט של,
'מה לכל הרוחות קרה כאן עכשיו?!' וידיו עמדו באוויר כאילו המשיך לאחוז בי.
הסטתי את מבטי,
עיניי נפגשו עם עיניו האפורות של שון,
תמרה כבר לא נמרחה על שון אלא עמדה לידו במרחק קצר, מביטה בי באי נוחות.
"אני לא מאמינה!" הטיתי את ראשי וראיתי לצערי את קלואי, עומדת. ידיה פרוסות לצדדים, מביטה בי במבט קרוע.
בלעתי את רוקי.
"שון, איזה צירוף מקרים!" הבטתי בשניהם בחיוך מאולץ,
"אממ…כמה מביך, לא ידעתי שהמקום הזה תפוס. אז אנחנו נלך שנינו למקום אחר, צאוו', תבלו!" נופפתי להם ותפסתי יד אחת של סאם שעדיין הייתה נטועה באוויר וגררתי אותו אחרי,
הוא כל כך כבד למען השם! רק רציתי לברוח משם ולהסביר לקלואי מה קרה!
"רגע, מה..את..אתם ביחד עכשיו?" שמעתי את קולו המבולבל של שון.
סאם עזב את ידי במהירות, מפנה את גבו אליי.
הוא החל לנופף בידיו במהירות ואמר בקול בהול-
"אנחנו לא בי- קולו הסתיים בנימת כאב כאשר דרכתי עליו בחוזקה עם הנעל שלי,
שמחתי שבחרתי לנעול נעלים עם עקב קטנטן.
הבטתי בקלואי, עיניה נצצו, היא הביטה בי כלא מאמינה, נבגדת.
'זה לא מה שזה נראה' ניסיתי להעביר לה דרך מבטי את מחשבותיי, אך תמיד הייתי גרועה בזה.
"אני לא מבין, אתם יוצאים או לא?" שון ניער אותי ממחשבותיי,
"אנ..אנחנו ביחד, כן." אמרתי, מקווה בכל ליבי שקלואי הבינה את המסר ושרק תמרה ושון יאמינו לשקר הזה.
אך קלואי הביטה בי ונענעה בראשה, הבחנתי בדמעה שזלגה לה, היא לקחה שתי צעדים אחורה, הסתובבה וברחה מהמקום.
התכוונתי לרוץ אחריה אך תמרה התערבה,
"כמה זמן אתם יוצאים?"
חתיכת כלבה מטומטמת.
ולא! אל תתחילו לעשות לי מצפון מכך שקראתי לה כלבה! באותו רגע נשבעת שייחלתי שפסנתר כנף ייפול מהשמים ויקבור אותה!
סאם כנראה קיבל בחזרה את יכולת הדיבור וניסה למחות "אנחנו לא יוצא- אך נעצתי בו מבט של-
'אתה רוצה שאגרום גם לנקע ברגל השנייה שלך?!'.
הוא הביט בי בתיעוב עמוק ופלט בחוסר רצון ובמהירות "לפני שבוע!"
נשפתי בהקלה.
"כן, לפני שבוע, ואנחנו ממש מאוהבים!" חייכתי, סאם כמעט נחנק כאשר אמרתי את זה, אך הוא התעטש וכרך את גופי סביב ידו,
ולא שכח לתת לי צביטה קטנה אך כואבת.
"איך אפשר שלא? רק מבט בה ואתה כבר מאבד את כל החושים, במיוחד ברגל!" הוא עקץ בחיוך מתוק להבחיל, שון ותמרה הביטו בשנינו בבלבול כאילו אנחנו הזוג הכי הזוי שהם פגשו מעולם.
"עוד מעט וזה יהפוך לרגליים!" אמרתי, בצחוק מעוצבן.
"תמותי…" הוא סינן לי באוזן.
"טוב אז…" אמרתי, מושכת בכתפיי,
תמרה העבירה את שיערה האדמוני מאוחרי אוזנה באי נוחות.
"גם ככה התכוונו ללכת אז…" שון גירד בראשו.
"המשך טיול נעים!" סאם אמר בחיוך,
היחיד שבאמת לא הבין מה קורה פה.
תמרה ושון עזבו מבולבלים ופנו, אני וסאם עדיין נצמדנו אחד לשנייה וכשהם נעלמו מהעין סאם התרחק ממני במהירות. לא סליחה! התכוונתי- דחף אותי לצד השני,
"מה לעזאזל הלך פה עכשיו?!" הוא אמר בזעם.
לא היה לי את כוחות להתמודד מולו. מתעלמת משאלתו, עקפתי אותו והמשכתי ללכת לכיוון האוהלים.
אך הוא סובב אותי דרך כתפי, לאחר מבט קצר בעיניו הזועמות הסטתי את מבטי לצד, נמנעת מליצור איתו קשר עין.
"את הולכת להסביר לי כמו ילדה טובה מה הלך כאן." הוא התנשף בזעם.
"אני לא חייבת לך שום הסבר על חיי האהבה שלי…" הפנתי לו את גבי, מושכת בכתפיי.
"הוו…את ועוד איך חייבת!" שון הרים את קולו, כמעט זעק. יכולתי לשמוע את חוסר ההבנה והכעס שבקולו.
"את לא יכולה לנשק אותי בלי הסבר והתרעה מוקדמת! ולאחר מכן מלטעון שאנחנו זוג! זוג! נפל לך השכל?!" הוא המשיך להטיח בי עלבונות, והדמעות שצצו ונעלמו לפני כמה רגעים, שבו.
הסתובבתי לאט, מרימה את מבטי מהרצפה אליו, סאם הפסיק לצעוק עליי, ומבטו התרכך,
כנראה לא ידע איך להתמודד עם הבכי שלי.
"הוא האקס שלי, אוקיי?!" אמרתי בקול שברירי. הנפתי את ידי לצדדים,
"כן אני יודעת מה אתה חושב, שגם הוא לא יכל לסבול אותי, ויודע מה אולי אתה צודק!" אמרתי בקרירות,
"לפחות עכשיו אני אפסיק לקוות. לפחות עשיו אני יודעת שהוא זרק אותי לתמיד ואין סיכויי שנחזור להיות ביחד…" צחקתי צחוק מריר,
"אז הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו זה קצת שקט! קצת שקט אחרי שעולמי נחרב לפני כמה דקות. גם ככה קשה לי לעכל, גם ככה קשה להתמודד ולנשום איתו את אותו אוויר, אותו חמצן! כאשר אני עדיין מרגישה אליו את אותם רגשות!" קולי נשבר לאט,
"אתה יודע מזה לגלות שזה לא הדדי?!" נענעתי בראשי, נועצת בו מבט חד מצמצמת את המרחק בינינו.
"אין לי כוח לריב איתך! לא עכשיו, לא הלילה!" ידי הרועדות הכו בו בחזה,
ידעתי שזה לא בסדר ושזו לא אשמתו.
אך לא הצלחתי להפסיק, רציתי לשפוך את כל הכאב החוצה, והוא לא עצר בעדי.
"לא כשאני שבורת לב! נמאס לי לשחק כאילו הכול בסדר איתי, כאילו העולם שלי פשוט מושלם!"
"ולא אכפת לי מה אתה חושב, מה כולם חושבים." לקחתי נשימה,
"רוצים לחשוב שאני פסיכית? תחשבו! אובססיבית? תחשבו! אף אחד מכם לא עובר את מה שאני עוברת במשך החודש הזה! אף אחד מכם לא יודע מזה לאבד אדם שאוהבים!" זיק ניצת בעיניו של סאם, אגרופי לא הפסיקו להכות אותו, התייפחתי מבכי, נהר נשטף מזוג עיניי.
סאם אחז בעדינות בידי, וקירב אותי אליו, הוא חיבק אותי חזק, נותן לי להרטיב את חולצתו. הוא העביר את אצבעותיו וליטף את שערי.
אני יודעת שהוא ניסה לעזור, לקחת חלק מהכאב,
אבל זה רק הזכיר לי עד כמה אני מתגעגעת לאותה צורה שבה שון היה אוחז בי ככה.