אהבה ושנאה

ואילו האהבה והשנאה היו שתי נשים?
שתיהן היו יום-יום נפגשות בבית הקפה, יושבות, מדברות על החיים.
האהבה הייתה אומרת, "כמה נפלא העולם! הסתכלי סביבך, שנאה, תראי אילו צבעים יפים! והציפורים! ותראי איזה בחור חביב מגיש לנו את הקפה של הבוקר שאני הכי אוהבת! הפרפרים בבטן כבר מתחילים…"
ואילו השנאה הייתה מתנגדת בתוקף, ומתפרצת, "מה פתאום, אהבה! תראי את העולם! איזה כאב! איזה יגון! מה לי לחיות בעולם שכזה? עצוב ומדכא שכזה! הבחור חביב עכשיו, אבל תראי איך מחר הוא יעזוב אותך לבד! תראי איזה פצע גדול מתחיל…"
"אבל שנאה," מסבירה האהבה ברוגע. "הפצע יגליד. במקומו תבוא שמחה, ואושר, ופרפרים, וצבעים. אינך רואה? העולם מלא אהבה! הסתכלי לפה, הסתכלי לשם. מסביבנו כולם אוהבים!"
"רואים שאת פתיה!" מתפרצת בזעם שנאה. "הסתכלי! שם, ממש שם, יושבת לה ילדה קטנה לבדה, לבושה שחור, בוכה. מי שם לב אליה? לא אחד מן הרחוב. לאף אחד לא אכפת מן הילדה המסכנה. אין לה אהבה בחיים, רק שנאה. רק שנאה היא מקבלת על כל האהבה שהיא נותנת. את רואה, אהבה? את רק מתבזבזת!"
"אני אלך אליה, אביא לה אהבה!" אומרת אהבה וקמה ממקומה.
"זה דבר אשר אשמח לצפות בו," אומרת השנאה בגאוותנות, שיערה הקצוץ עומד במקומו כמו חייל בשדה הקרב. "נראה אם תצליחי להעלות על פניה של ילדה מלאה בשנאה חיוך קל שבקלים!"
"הרי זה קל," אומרת אהבה ומדלגת לעבר הילדה, שיערה מתנופף ברוח. "זה מה שאני עושה כל הזמן!"
אהבה ניגשת אל הילדה.
שנאה מתבוננת.
הילדה לא מחייכת. הילדה צוחקת!
אהבה חוזרת לצד השנאה, מרוצה מעצמה, מחוייכת.
"רואה, שנאה?" אומרת אהבה. "זה קל! יש רק למתוח את שרירי הלסת, והנה כבר – את מחייכת!"
"שלא תעזי לגחך על כבודי עם המשחקים המטופשים שלך!" זועמת שנאה. "לכי מכאן! לכי! איני שמחה ולעולם לא אהיה!"
אהבה מתפלאת. "ומדוע אינך רוצה להיות שמחה?" היא שואלת.
"כיוון שאיני שמחה!" צועקת שנאה. "כמה בחורים? שניים? שלושה? לא ולא. שישה! שישה הלכו ובגדו בי, בחרו באחרות על פניי! מדוע שאוהב אותם כעת? מדוע שאוהב בכלל?"
"כיוון," אומרת אהבה. "שלאהוב זה חשוב. בנים ובנות. משפחה וחברות. אוהבים ומאהבים. אהבה מביאה לך אושר. אהבה מביאה לך שמחה. פרפרים. געגועים. דרמה! צבעים. אינך רוצה לראות בעוד צבעים מלבד שחור ולבן?"
"איני עיוורת צבעים," אומרת שנאה. "ומלבד זאת, אם הייתי, עיוורי צבעים נראים כמלאים באהבה. לכי אליהם. נראה אותך מראה להם צבעים שאת כה אוהבת."
"הרי זה בלתי אפשרי שנאה, ואת יודעת זאת!" אומרת אהבה בפליאה. "איך אראה להם צבעים, אם כך הוא בחר שלא יראו?"
"מי בחר?" אומרת שנאה. "הוא? הוא לא שווה כלום! הוא ברא אותי ככה! שאף גבר לא ירצה אותי, ואחרייך רודפים כל הגברים בשכונה! ואת לא מתנגדת לאף אחד מהם! פרוצה!"
"שלא תעזי לקרוא לי פרוצה!" מתפרצת לראשונה בחייה אהבה. "שלא תעזי!" דמעה עולה על פניה. "ואת, שנאה, כה טהורה, שאת, שנאה, עודך בתולה!"
שנאה לא עונה.
אהבה ממשיכה להטיף, להתגרות, "ואת לא יודעת רגשות מה הם! אינך בוכה, אינך צוחקת, אינך מחייכת, אינך אוהבת! רק כועסת, זועמת, ובעיקר שונאת! מטרת החיים שלך מה היא? לשנוא? היש לך לב? היש לך רגש?"
"שלא תעזי להגיד שלב אין לי, ורגש בוודאי יש," אומרת שנאה, הדמעות בעיניה, אך היא מסרבת לתת להן לצאת. "הלב שלי הוא בצבע שחור כמו הלילה. כמו פחם."
"מדוע?" שואלת אהבה, גאוותנית משור זועם. "בגלל ששת הבחורים שלא רצו מישהי כמוך? אני לא מתפלאה, אפילו לא כמעה."
הדמעות פורצות על לחייה של שנאה.
אהבה מתחילה לבכות גם היא. "ואני פרוצה?" היא אומרת. "אני?! הסתכלי על עצמך! אמנם בתולה, אך מתלבשת כפרוצה! רדודה! חסרת מטרה! איך יכולתי להיות שלך חברה?"
"ומדוע תחשבי שאת חברתי?" אומרת שנאה. "אמנם אהבה קוראים לך, ורק אהבה את מרגישה, אבל אותי אינך אוהבת, ומעולם לא אהבת."
"ואותי תמיד שנאת." אומרת אהבה. "להתראות." היא אומרת בקצרה.
שנאה מסתכלת בקנאה על אהבה. "להתראות."