Need For Speed – פרק 19

-שון-

אחזתי בחוזקה ביד הרועדת שלה, שמעתי כל מה שהיא אמרה, שמעתי הכל…
זה הכה בי בכזאת עוצמה, מאז אמילי… זה הכה בי והתנפץ עלי בחוזקה אדירה.
דמעות זולגות מבעד לעינייה הכהות, היא לא ידעה ששמעתי את דברייה, היא חשבה שהיא מדברת אל הגוף המחוסר הכרה שלי.
היא מהנהת לאט בראשה, מאמת את הדבר שהכי פחדתי ממנו, לעזאזל היא הייתה צריכה להתרחק כשאמרתי לה לעשות זאת.
היא זעה באי נוחות, שולפת לאט את ידה הרועדת מידי המלוכלכות במעט דם, היא הצמידה את ידה הרועדת לפניי.
״אתה עדיין בוער מחום״ מלמלה בשקט, קמה לאט מהמזרון עליו אני שוכב באפיסת כוחות, וברחה מארבעת הקירות שהקיפו אותנו.
נשארתי לבד…
גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאני האעשה בחיי אני אהרוג את הבן זונה הזה, שהרס לה את החיים, ואת הבן זונה שהרס לאימלי את החיים, שהרס לי את החיים.
ולחשוב שרק לפני כמה ימים מעטים אני וויקטור הצלנו אותה באותו הבוקר מאונס נוסף, ולפני כמה שעות, מעוד אונס…
הבטתי מסביבי, מחפש אחר השעון שתלוי במשרדו של ויקטור בו נמצאתי, אבל לא מצאתי את השעון העגול התלוי על הקיר, כאב לי מידי לסובב את ראשי בכזאת חדות.
עצמתי את עיניי בכאב, מרים את ידי העייפה אל שפתיי נוגע בשסע העמוק שחצה את שפתי התחתונה.
״לעזאזל״ מלמלתי בשקט ביני לבין עצמי.
דלת המשרד שוב נפתחה, נואל עמדה בפתח, יחפה, המכנס שהיא לבשה במירוץ עדיין צמוד לרגליה אבל מלוכלך באבק.
והחולצה שלפלג גופה העליון שייך לי, החולצה הלבנה הייתה מלוכלכת במעט דם, כך גם חלקים מפנייה וידייה.
זה שבר אותי לגמריי.

–

״אל תזוז״ לחשה בשקט, מנגבת את פניי עם מגבת לבנה סחוטה במי קרח קפואים, אבל עדיין הרגיש לי כל כך חם.
כל גופי בער בחום לוהט, מתמקד במרכז הכאב איפה שהקליע חדר, איפה שנפצעתי.
״אני בסדר״ שיקרתי, אבל לא יכלתי לראות אותה כל כך מתאמצת בשבילי, במיוחד שהכל באשמתי, בגלל שאני ניצחתי במירוץ- טד וג׳יימס ניסו לעשות את מה שעשו.
לנסות לאנוס אותן …
״אתה בוער שון״ אמרה בשקט, ממשיכה ללטף את פניי עם המגבת הקרה.
תפסתי את ידה, מושך אותם לאט מפניי, ״אני בסדר״ לחשתי אליה, לוקח לאט מידייה את המגבת הלבנה הסחוטה במים, ״הכל בסדר״ אמרתי בשקט, מניח את המגבת על הרצפה לצד הקערה המלאה בקרח.
״יש לך חום״ היא לא נכנעת, עקשנית כל כך, מנסה לחטוף את המגבת אבל זרקתי אותה רחוק ממנו.
״אני בסדר״ הבטתי היישר לעינייה הכהות, היא לאט לאט הרפתה, מביטה היישר לתוך עיניי, ואני יודע שזה עושה לה משהו.
העיניים שלי גורמות לה למשהו שאין לי מושג מהו, אבל רואים זאת על פנייה.
״את עייפה?״ שאלתי בשקט, שקיי שינה כהים עיטרו את עינייה הזהובות כהות, העייפות ניקרה על פנייה, זה נראה כאילו כבר לא ישנה כמה לילות.
״לא״ שיקרה לי בפנים, עינייה בורחות ממבטי, היא מעבירה יד בשערה הבלונדיני החלק, מסיטה שערה עיקשת אל מאחוריי אוזנה.
״בואי״ נאנחתי בשקט, היא בטח הייתה ערה שעות ארוכות כשחכתה שאקום, זזתי מהמזרון קצת, מפנה לה מקום לצידי.
״שון אני לא עייפה!״ אומרת נחרצות קמה לאט מהמזרון ועומדת עקשנית למולי.
״אני רואה את שקיי השינה שמעטרים את עינייך!״ אמרתי עצבני, היא נשארת ערה בכוח, לא רוצה לעצום את עינייה.
״למה אתה כל כך נחמד אלי פתאום?״ היא שואלת מבולבלת, זה גרם ללבי להחסיר פעימה הכרחית.
״שנינו יודעים שאתה שונא אותי!״ היא אמרה עקשנית, הבטתי עליה מופתע.
״שונא?״ שאלתי מבולבל יותר ממנה, זה הכאיב לי באיזה שהיא צורה, קמתי לאט מהמזרון, כל חלק בגופי פעם בכאב אדיר.
לא יכולתי לכופף את ביטני, חם לי כל כך, כאילו מדבר שלם קובר אותי מתחתיו.
״שון תחזור למיטה…״ נאנחה בשקט, אבל היא פתחה את זה, היא גם תסיים את השיחה, גם אם היא רוצה, וגם אם לא.
״נואל…״ אמרתי בשקט, עיניי מביטות הישר לפנייה היפות, מבטה בורח מעיניי, היא מסתכלת על כל דבר חוץ מעלי.
״אני לא שונא אותך״ אמרתי לה, היא הרימה לאט את המבט שלה אל פניי.
עינייה מביטות בקו ישר לעיניי, היא הסתכלה עלי מופתעת, ספק משהו אחר.
״אז למה אתה מתנהג מוזר במחיצתי?, למה איימת עלי לא לחזור?, למה אתה בורח כל פעם שאני בסביבה?״ שאלה כל כך הרבה שאלות, שכמעט על רובן לא היו לי תשובות.
התקרבתי לעברה, היא רק לקחה צעדים אחורה, זה רק הקשה עלי יותר, עם כל צעד הקטנטן ביותר, אני מרגיש איך הדם מתחיל לזרום שוב מחדש.
״תענה לי …שון!״ אמרה בכאב, דמעות זולגות מלחייה, בפעם המי-יודע-כמה, וזה מורט את עצביי, הדם מתחיל שוב לזרום במהירות בעורקיי.
נגמר המרחק, היא צמודה אל הקיר ובנינו הפער נגמר, עמדתי קרוב אליה, סחרחורת חזקה פועמת בראשי.
רואה אותה פעמיים לרגע , ואז עינייה מביטות הישר לתוך עיניי, אין לה עוד לאן להסתכל.
״כי אני דואג לך״ לחשתי בשקט, מסיט את השערה העיקשת והבלונדינית שלה אל מאחורי אוזנה.
היא עצמה את עינייה בחוזקה, כאילו מנסה להתעורר מחלום רע.
״היי״ לחשתי בשקט, מלטף את פנייה, היא פוקחת אותם לאט, מביטה היישר לעיני הקרח שלי.
ומשהו בעיניי גורם לה להיות רגועה, היא לא מדברת, לא אומרת דבר.
רק שקט צורם שמפריע לי כל כך באוזניי.
״אני לא שונא אותך״ לחשתי אליה בשקט, מנגב את שובל הדמעות שעל פנייה, מנקה את שאריות קטנות של דם שלכלכו את צווארה החם.
״יש לך חום״ היא לוחשת בשקט, היא מרגישה את זה דרך מגע אצבעותיי.
״לא אכפת לי״ אני מושך לאט בכתפיי, אפילו הפעולה הקטנה הזאת שואבת ממני כל כך הרבה כוחות.
הא הרכינה את מבטה, מנסה שוב לברוח ממבטי.
הנחתי אצבע מתחת לסנטרה, מרים את ראשה בחזרה אל פניי, שעיניה יביטו אל תוך עיניי.
״שון אתה שוב מדמם…״ היא אומרת בדאגה, אבל שום דבר מזה לא מזיז לי, אני מעיף מבט מהיר על התחבושת הלבנה שעוטפת את צלעותיי, התפרים נפתחו ודם ספג את כל התחבושת שהייתה בעבר לבנה, עכשיו אדום כהה מדמי.
״לא אכפת לי״ אני שוב לוחש לעברה, מרים את מבטי בחזרה אליה.
שוב הכל מטשטש לי, סחרחורת חזקה מזעזעת את הראש שלי, ואני משתדל בכל כוחי להתעלם מזה.
רכנתי מטה, מהר לפני שאני אתחרט ונישקתי אותה, הדבר הנכון האמיתי היחיד שעשיתי בכל חיי המזוייפים.
שפתייה רכות וחמות גרמו לי למעט רוגע.
רוגע זמני, תוך שנייה והכל שוב מתחיל להחשיך, רגע לפני שהכל הופך שחור אני שומע את צעקת הבהלה שלה.