מן גורל שכזה – פרק 5

בהפסקה שלמחרת, לילי ניגשה אלי וביקשה עזרה.
"מייק כועס עלי." נאנחה, "הוא לא מרוצה מזה 'ששיתפתי איתך פעולה'. אני גם כועסת עליו, אבל אני לא רוצה שככה זה יגמר בינינו, אני לא רוצה שזה יגמר בינינו בכל-"
"הבנתי." קטעתי את דבריה בחוסר נימוס. "יש לך כיוון כלשהו?" שאלתי.
"טוב, היום בערב הוא אמור להחזיר לי מחברת שהשאיל." הפטירה ולא נתנה את דעתה לאפשרויות שטמונות כאן.
"נהדר! זו הזדמנות מצוינת." מחאתי כף בהתלהבות, מוכנה להתחיל במשימה חדשה.
"אני דיי בטוחה שהוא נפרד ממך, בגלל האגו שלו שלא מניח לו לעבור על העקרונות שלו ולא משום שרצה בכך." הסברתי לעצמי יותר משהסברתי ללילי. "אז את פשוט צריכה להראות לו ששכחת ממנו לגמרי, זה ממש ידליק אותו…" אמרתי בהנאה, לפתע עלה במוחי רעיון משעשע ופרצתי בצחוק. ולילי הרימה גבה בתמיהה והיה נראה שפקפקה בשפיותי.
"יש לי רעיון גדול!" התנשמתי. "כשהוא ינקוש על הדלת, תפתחי אותה מבלי להסתכל עליו, תגידי 'כבר תרמנו' ותסגרי את הדלת." אמרתי, מנסה להחניק את פרצי הצחוק שנפלטו מפי.
משום מה, לילי נראתה לא מרוצה מהעניין כלל וכלל "אני לא יודעת." אמרה בהיסוס. "זה לא סוג של התעללות?"
"לא, ממש לא. המטרה מקדשת את האמצעים, חוץ מזה הוא אף פעם לא ידע ששיחקת." הרגעתי אותה.
"אבל מה הפואנטה כאן?" שאלה בחוסר הבנה משווע.
"הוא יבין שהוא רחוק להיות מושא מחשבותיך, הוא ידפוק בשנית על הדלת ויעשה הכל שלא תפסיקי לחשוב עליו." הסברתי.
"יהיה לי קשה לעשות את זה." אמרה בהסתייגות ונעה בחוסר נוחות.
"נו טוב, לפחות תנסי." אמרתי ולא התווכחתי עימה.
כשהגעתי לכיתת הביולוגיה הבחנתי כי על כל שולחן ניצב מיקרוסקופ ומגש עם מבחנות, פיפטות וחפצים נוספים שלא הצלחתי לזהות ממרחק. חייכתי, היום תהיה מעבדה.
מיסטר ג'ייסון נכנס לכיתה ונשא ארגז חום מקרטון וממנו שלף בקבונים קטנים מזכוכית עכורה והניחם על שולחנו בזהירות. על הבקבוקונים הודבקו מדבקות לבנות שעליהן נכתבו אותיות ומספרים בכתב לא קריא.
"כפי שלמדנו בשיעור הקודם, היום נבחן בפעול את ההשפעות עליהן דיברנו."
לפתע בריאן, הבחור המגודל שחלק עימי שולחן בביולוגיה, פרץ לכיתה ברעש וצנח על הכסא לצידי.
המורה המשיך בהסבריו ולא התייחס אליו. "במגש יש את כל מה שאתם צריכים, העבודה היא בזוגות ובסוף השיעור תצטרכו להגיש לי את הדף שאחלק לכם."
אנחה כללית של חוסר שביעות רצון נשמעה בכיתה. בריאן קדח בראשי עם פטפוטיו הלא פוסקים, הוא שיחק עם משטחי הזכוכית והתעלם ממבטי האזהרה הנוקבים שנעץ בו מיסטר ג'ייסון, השענתי את ראשי על ידי ונאנחתי ביאוש.
"אני אעבור בינכם ואחלק לך מהבקבוקים ואת הדפים שתשלימו." המשיך והעיף מבט מבועת אל בריאן שהתעלל במיקרוסקופ האומלל. נראה שהנה הגיע קיצה של סבלנותו ומיסטר ג'ייסון קרא בתקיפות. "בריאן וג'ורדן, תחליפו מקומות."
הזדקפתי בבהלה ולאחר שנייה שבה בחנתי את היתרונות למול החסרונות, נאנחתי בהשלמה, לפחות לו אין ראש חלול כמו לבריאן, התנחמתי. למעשה ג'ורדן הוא נער מוצלח ביותר, חכם, נאה ומקובל.
החלטתי להתחמק מחיכוכים והשתדלתי לדבר רק כשהיה צורך בכך. היה בינינו שיתוף פעולה מלא, על אף שלא החלפנו מילה מיותרת אחד עם השניה.
בתום השיעור, כשהכיתה החלה להתרוקן מתלמידים, פנה מיסטר ג'ייסון אלי ואל ג'ורדן. "אני מאוד ממהר, אז תוכלו בבקשה להניח את הבקבוקים האלו." אמר והצביע על בקבוקי הזכוכית שניצבו על השולחן. "בחדר המעבדה, במדף הראשון מימין, תודה." הורה לנו, מבלי לוודא את הסכמתנו לעניין.
אני וג'ורדן הבטנו זה בזו במבוכה ומשכ?נו בכתפינו, תוהים מה עלינו לעשות כעת. ג'ורדן ניגש לפתוח את חדר המעבדה באמצעות המפתחות שהפקיד בידיו מיסטר ג'ייסון ואני ניפנתי לסקור בעניין את הבקבוקים שעל השולחן. תמיד הוקסמתי מן החומרים הציבעוניים שגרמו לתופעות שונות להתרחש באופן כמעט על טבעי.
אחזתי בשניים מהבקבוקים והתכוונתי למסור אותם לג'ורדן הסתובב לעברי, הוא לא הבחין בבקבוקים ושמט אותם מידיו.
צליל ההתנפצות הדהד בחלל הכיתה הריקה ולאחריו התגלגלה שתיקה רועמת.