אני והוא פרק 185

אני והוא פרק 185:
~בפרק הקודם~
"מה לעשות?" הוא שאל.
"בינתיים אני לא צריך שתעשה כלום אז לך לבייתך ותחזור מחר." אמרתי.
"בסדר," הוא אמר והלך.
~הפרק הזה~
נ.מ הארי:
הייתי בבית של נייל וזאין ופתאום נשמעה דפיקה בדלת. הלכתי לדלת ופתחתי אותה. בכניסה לדלת ראיתי מישהי יפה.
"היי הארי," היא אמרה.
"מי את ומאיפה את יודעת את שמי?" שאלתי אותה.
"אתה לא זוכר אותי?" היא שאלה.
"לא," עניתי.
"אני ג'ייד (ל-מ) החברה שלך." היא ענתה לי.
"חברה חברה?" שאלתי.
"כן," היא ענתה.
נ.מ ג'ייד (ל-מ):
לואי הסתבך עם רון ואני חייבת לפתור את כל הבעיות שהוא עשה. הלכתי לבית של זאין ונייל כי ידעתי שהארי יהיה שם. דפקתי בדלת והוא פתח אותה.
"היי הארי," אמרתי.
"מי את ומאיפה את יודעת את שמי?" הוא שאל אותי.
"אתה לא זוכר אותי?" שאלתי.
"לא," הוא ענה.
"אני ג'ייד (ל-מ) החברה שלך." עניתי לו. שיקרתי, אני בכלל חברה של ליאם.
"חברה חברה?" הוא שאל.
"כן," שוב שיקרתי.
|אם ככה אז כנססי." הוא אמר ונכנסתי.
"יש לי משהו חשוב לספר לך על נייל." אמרתי.
"מאיפה את מכירה אותו?" הוא שאל. אני לא יכולה לספר לו. לואי אמר לי שזה עלול לסבך אותי איתו גם אסור שהוא ידע שאני ולואי מכירים כי אז זה גם יסבך אותי איתו.
"זה משנה?" שאלתי מקווה שהוא ישיב לי שאין זה משנה כלל ואני אגיד לו את אשר רציתי רציתי לומר לו.
"כן," הוא ענה לי. אוי לא.
"תקשיב הארי נייל עובד עם מישהו בשם רון והם חטפו את לואי וקייט חייבים להציל אותם." אמרתי והוספתי בשקט "ולסדר את הבלגן של לואי."
"מאיפה את מכירה את לואי וקייט?" הארי שאל. ולפני שאפילו פתחתי את פי הוא אמר "תגידי,"
"מה?" שאלתי.
"את באמת החברה שלי?" הוא שאל והדגיש את המילה שלי.
"כן," שיקרתי.
"אני לא בטוח." הוא אמר.
"באמת שכן," אמרתי.
"לא לא, את משקרת לי, אני לא צריך לסמוך עלייך." הוא אמר. אוי לא! הוא עלה עליי. אני שקרנית גרועה עד כדי כך?!? כנראה.
"אני מספרת לך את האמת." אמרתי.
"כן, האמת, ביקום המקביל." הוא אמר וראיתי שהוא מתחיל להתעצבן. הוא תפס לי חזק את היד. בוא לחץ עליה מאוד. זה כאב לי, מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד כאב לי. "אחחח…" מלמלתי. זה באמת כאב.
"ג'ייד," הוא אמר עצבני.
"מה?" שאלתי.
"עד לא הולכת עד שאת מספרת לי את האמת." הוא אמר. אם אני רוצה לתקן הכל ולצאת מפה אני אצטרך לנשוך אותו. אבל בזהירות. נשיכה יכולה להרוג. טוב, אין לי ברירה אני מקווה שזה לא יהרוג אותו. חשפתי את ניביי הגדולים והחדים, תקעתי לו אותם אותם בצוואר. הוצאתי אותם משם והוא עזב את ידי שם את ידו על המקום שממנו נוזל דמו. ליקקתי את הדם והחזרתי את שיניי כדי שאראה כמו בת-אנוש.
"מה את?" הוא שאל בפחד וגמגום.
"ערפדית," עניתי.
"אין דבר כזה ערפדים!" הוא צעק עליי.
"יש, ועוד מעט גם אתה תהפוך לאחד כזה." עניתי וברחתי משם מותירה את הארי המדמם לבד בביתו.
נ.מ לואי:
דלת החדר נפתחה וראיתי את זאין. הייתי צריך לכתוב צוואה. רגע, מה יש לי היום מצוואות?!? לא משנה. הוא שיחרר את קייט ואמר לה "עופי מפה!" והיא הלכה. הוא התקרב אליי ושיחרר אותי. הוא החזיק אותי והעמיד אותי על רגליי. הוא הצמיד אותי לקיר ושלף את ציפורניו.
"אני מקווה שכתבת צוואה." הוא אמר.
"את האמת שלא הספקתי." אמרתי.
"חבל," הוא אמר ובא לתקוע אותם בי עצמתי את עיניי מתכונן לכאב שיהרוג אבל זה לא קרה. פתחתי עין אחת וראיתי יד מחזיקה את היד שלו. הוא הסתובב וראינו את איימי. "לך מפה." היא אמרה לו.
"מי את?" הוא שאל.
"איימי, אישתו של רון." היא אמרה והוא יצא משם.
"תודה," אמרתי.
"תברח מפה במהרה." היא אמרה לי וברחתי משם.
המשך יבוא…