Need For Speed – פרק 18

-נואליה-

אחרי שעות ארוכות שפנלופי טיפלה בו, סוף סוף יכולתי לראות אותו.
מצאתי את עצמי מביטה בפנים השזופות שלו, שעכשיו הפכו כל כך חיוורות.
שסע פתוח החוצה את שפתו התחתונה מושך את תשומת ליבי, בנוסף לכמה חברות בהירות שככל הנראה יתרפאו ולא ישאירו סימן.
״אני אולי הילדה הכי מפגרת בעולם, שאני מדברת אלייך עכשיו״ לחשתי בשקט ובכאב לעברו, ישבתי על קצה המזרן המתנפח לצידו.
העיניים שלו סגורות, כבר שעות על גבי שעות שהם סגורות…
״אני מצטערת, זה הכל באשמתי״ אני שוב נותנת לדמעות לפרוץ מעיניי, הם זולגות לאט על לחיי, והגוש שחונק את גרוני כבר שעות שעדיין מסרב להיעלם.
״אתה צודק…״ הודתי בזה, הייתי חייבת להודות בזה מתי שהוא, הייתי חייבת להקשיב לו באותו הבוקר, להתרחק לעזאזל מהשכונה הזאת, אם הייתי מתרחקת כמו שאמר שום דבר מזה לא היה קורה.
״צדקת שאמרת לי להתרחק מפה, הייתי צריכה להקשיב לך!״ הדמעות זולגות מעיניי ונושרות על התחבושות הלבנות העטופות סביב שרירי בטנו, לאן שהקליע חדר.
״בבקשה תפתח את העיניים שלך, רק תפתח אותם ואני מסתלקת מפה, לא תראה אותי, לא תצטרך לסבול אותי כאן יותר״ לחשתי בשקט כאוב מבעד לשפתיי החשוקות.
״רק תפקח את עינייך, תפקח אותם ולא תראה אותי יותר, אחלה עסקה לא?״ צחקקתי בהומור מעוות, זה כל כך לא הזמן לצחוק עכשיו.
כשאין עוד על מה להישען, או להיתמך, נתמכים בהגנה היחידה שעוד נשארת לנו, ציניות…
״זה מדהים איך במשך שלושת השנים האחרונות אני כמו מגנט, מושכת לעצמי רק צרות״ נאנחתי בשקט, כבר עוברת מזמן את השלב של להתנצל בפני שון המחוסר הכרה למולי, התחלתי לפתוח את ליבי.
זה נשמע כל כך מטומטם…
לפתוח את הלב מול בן-אדם חסר הכרה, שכנראה עכשיו נאבק בתוכו על נשמותיו שיכול להיות והאחרונות שלו.
״אני רוצה לחזור לעצמי!״ התחלתי להישבר, הדמעות כבר לא שרפו במורד לחיי, הם צרבו את נשמתי בכזאת עוצמה, שחשבתי שאני בוכה את הנשמה שלי החוצה.
״אני רוצה לחזור למי שהייתי לפני האונס!״ פעם ראשונה שאני מודה בזה בקול, פעם ראשונה שאני פורקת את הלב שלי, את הנשמה שלי, פעם ראשונה שאני אומרת מה באמת עבר עלי לפני שלוש שנים.
״שון בבקשה תתעורר״ אני נאנחת בתיסכול כל כך עמוק שממלא כל סנטימטר שבי, שפועם בכל עורק ווריד שבגופי.
״בבקשה תתעורר ותציל אותי״ הלחישה שלי כל כך שקטה שבקושי אני שמעתי את קולי.
״בבקשה תפקח את עינייך, תפקח אותם ולא תצטרך לראות אותי יותר״ הלחישה שקטה יותר מהקודמת, בקושי נשמעה.
הדמעות ממשיכות לצרוב את נשמתי החוצה, לנשור מפניי ולהיספג בתחבושת הלבנה שעוטפת את החור המדמם שבבטנו.
שקרה באשמתי…
״אני אפקח, אבל אל תלכי״ קול גברי צרוד נשמע באוזניי, גורם לי לקפוץ בהפתעה במקומי.
״לעזאזל איתך, חשבתי שאתה הולך למות!״ נאנחתי בחיוך, חיוך אמרתי, שלא חייכתי כבר שעות ארוכות, כבר ימים ארוכים…

–

מאט עזר לו להישען על ערמת כריות לבנות וטפוחות, הוא חייך לעברו חיוך קטן ויצא מהמשרד של ויקטור שם היינו.
״את בסדר?״ קולו החלש והגברי שוב נשמע באוזניי, לא יכולתי שלא לצחוק, באיזה שהיא צורה מטורפת זה הצחיק אותי.
״אתה כמעט דיממת פה למוות, ואתה שואל אותי אם אני זאת שבסדר?״ חייכתי לעברו, מלטפת את מצחו, הוא עדיין בוער מחום.
״אני מקווה שאת בסדר, אחרת דיממתי פה לחינם״ חייך לעברי חיוך קטן, שירד במהירות בדיוק כמו שהוא עלה במהירות, הוא החל להשתעל בצרידות.
״אתה בסדר?״ שאלתי אותו את אותה השאלה, מניחה מגבת דקה ולבנה הספוגה במים קרים על מצחו החיוור, במטרה להוריד את החום.
״יכול היה להיות יותר טוב״ השתמש בציניות, זה מדהים איך גם במצבים הכי גרועים, אנשים מוצאים על מה להתבדח.
בדיוק כמוני…

שקט מביך השתלט עלינו, אף אחד מאיתנו לא דיבר, אף אחד מאיתנו לא אמר מילה.
״היי..״ פצה את פיו לאחר דקות ארוכות ומייגעות של שקט.
עיניו הכחולות בהירות כמו קרח שלא חשבתי שאראה יותר הביטו לעברי, היישר אל תוך עיניי.
״אפשר לשאול אותך משהו?״ שאל בקול שקט, בקול מחושב, הרגשתי איך הלב השבור שלי מחסיר פעימה כל כל נחוצה.
הנהנתי קלות בראשי, מנסה להראות שאין שום שינוי במצב רוחי, שלא אראה שאני מודאגת מדבריו.
המשכתי לסדר ביד רועדת ללא שליטה את המגבת הלבנה והקטנה שעל מצחו, מרגישה את החום החזק שקצות אצבעותיי נוגעות בעורו החלק.
הוא הרים לאט את ידו השרירית, כל הזמן הזה התרגלתי לראות אותו כל כך חזק, בלתי ניתן לשבירה, ועכשיו… נראה כל כך חלש, כל כך עייף…
הוא תפס בחוזקה בכף ידי הרועדת בחוזקה מצמיד אותה לחזהו השרירי והחשוף, משליט עלי סוג של רוגע.
עורו המתוח חם כל כך, עם הזמן שעובר, החום רק עולה.
הלב שלי משתולל כמו משוגע בבית החזה שלי, כל כל פחדתי ממה שהוא עומד לשאול… פחדתי שהוא באמת שמע את כל מה שאמרתי שהיה מחוסר הכרה.
״נאנסת?״ שאל בשקט, מאמת את המחשבות שבזה הרגע עברו בראשי. והדמעות שוב מצאו את עצמם לבד מתפרצות מבעד לעיניי, תוך פחות משנייה בודדה אני מוצאת את עצמי בין זרועותיו, בוכה ומכתימה את התחבושות הלבנות שלו.