השדים של איימי – יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות פרק 1 חלק א'

מהרגע בו פתחתי את עיניי ידעתי כי היום הולך להשתבש. לא הייתי צריכה להביט בשעון המעורר שלא צלצל כדי לדעת שאיחרתי.
קמתי מהמיטה בתנועה מהירה ופזיזה מידי שהכאיבה לי. התעלמתי מהכאב והתמתחתי, ידעתי שאין טעם להתארגן לבית הספר, אם השעון המעורר השבור שלי לא מעיר אותי אני אקום בסביבות השעה אחת בצהריים, במקרה הטוב.
אור עמום חדר דרך הוילונות הלבנים והארוכים שכיסו את חלוני. החדר שלי היה מאוד מבולגן, נאנחתי, אני אצטרך לנקות אותו אחרי זה.
קמתי ויצאתי מחדרי, הלכתי לאמבטיה. הבטתי במראה,שערי החום היה סבוך אך לא נאה כי היו בו קשרים רבים,חייכתי בהקלה. בעדינות רבה סירקתי את שערי וכשגמרתי צחצחתי את השיניים.
עזבתי את חדר האמבטיה והלכתי למטבח, לנשנש משהו. כשהגעת למטבח הבטתי בשעון התלוי על הקיר, להפתעתי השעה הייתה אחד עשרה בבוקר.
"מוזר…ציפיתי לקום יותר מאוחר…" מלמלתי לעצמי וחזרתי להכין לעצמי נשנושים אבל לפתע לא הייתי רעבה יותר.
משכתי את כתפי והלכתי לסלון. על שולחן הקפה השחור שלנו היו כל כך הרבה ניירות ומסמכים ובקושי היה ניתן להבחין בצבעו הכהה מרוב כמות הניירת הרבה.
"מה קרה כאן?" שאלתי בבלבול, לא שציפיתי לתשובה כלשהי.
התיישבתי על ספת העור האפורה, אני זוכרת שכשקנינו אותה היא הייתה הרבה יותר בהירה, עכשיו צבעה דהה והיא נראית מלוכלכת מאוד. נאנחתי, אני אצטרך לשכנע את אמא שלי לקנות ספה חדשה.
לקחתי את אחד הניירות והתחלתי לקרוא אותו. להפתעתי היה זה מסמך מבית החולים הפסיכיאטרי, אבל לא זכור לי שאמא אי פעם הלכה לפסיכיאטר או הזדקקה לסוג כזה של טיפול.
על המסמך התנוסס השם 'אמיליה הלוורד' ,תהיתי מי זאת הייתה, האמיליה הזאתי. אני לא זכרתי אף אחד עם השם אמיליה, למרות שהיה לו צליל מוכר, אבל חקנו שם משפחה אז הנחתי שזאת קרובת משפחה שאני לא מכירה.
הטלפון צלצל לפתע והבהיל אותי כהוגן. סידרתי את הנשימה שלי ולקחתי את הנייד שלי:
"ארממ… כן?" לא בדקתי אפילו מי התקשר אליי, וחבל שכך.
"סאם, את מוכנה להסביר לי למה את לא בבית הספר." לקול של אימי היה טון כעוס.
"אני מצטערת. קמתי לפני מספר דקות, השעון המעורר שלי נשבר לתמיד."
אמא שלי ציחקקה מעט. "זה היה צפוי, אמרתי לך לקנות שעון מעורר חדש." רטנתי בשקט כדי שהיא לא תשמע.
"אבל אני די שמחה שאת בבית, יש לנו לא מעט דברים לדבר עליהם. אני אהיה בבית עוד חצי שעה."
"דברים לדבר עליהם?" על מה זה כבר יכול להיות, תהיתי.
"את עוד תראי." היא אמרה בקול מעט עצוב וניתקה.
מה שזה לא יהיה שהיא רוצה לדבר איתי עליו – זה לא דבר טוב.