אבדון

לחשוב על המצב,שמלפני כמה ימים,
הכרת כמה אנשים,אהבת אותם,
סמכת עליהם תמיד,לא רצית להיפרד מהם,
הם תמיד עודדו אותך כשהרגשת רע,
אמרו לך שאת תמיד תיהיה איתם והם בחיים לא ינטשו אותך.

הם אמרו שתמיד יעזרו במה שיוכלו,
שהם פשוט היו עסוקים במשהו קטן,
הם לא ראו את ההודעות,
הם היו עסוקים עם אנשים אמיתיים,
היו עסוקים בחיים שלהם.

מצאו מישהו חדש.
פגשו מישהו שלא היה מיליוני שנה איתם בקשר,
ודיברו איתו,שאלו מה שלומו,דיברו עם אחרים,
כחברים וותיקים שלא ראו אחד את שני הרבה זמן,
הם שחכו מימני.

הם אמרו היי,והראו שהם שמחים שניכנסתי.
אך,כששאלתי שאלה שחשובה בשבילי,
נעלמתי מהעולם.
הם לא ידעו מה הם עושים,
אז אין לי סיבה להאשים אותם.

אני לא כועסת עליהם,או נעלבתי מהם.
אני יותר מודה להם.
שהם הצליחו לגרום לי להיות שמחה כשהיה לי קשה.
שהצליחו לעודד אותי כשאף אחד לא יכל.
שהקשיבו לכל דבר שהיה לי לומר.

אך,כאשר אני מאבדת אותם,
זה כואב יותר מדי.
למרות שמעולם לא הכרתי אותם אישית,
הכרתי את העבר שלהם.
הכרתי למה שהם הפכו עכשיו.

זה כואב לאבד אנשים שהכרתי כל כך הרבה זמן,
שתמיד סמכתי עליהם,
שתמיד חיכיתי לאותה דקה שאני אדבר איתם,
שתמיד לא רציתי להפסיק לדבר איתם לא משנה מה קרה.
זה כואב לדעת שזה לא יקרה יותר.

לחשוב על המצב שאני בחיים לא אדבר איתם שוב,
לחשוב על המצב שאיבדתי אותם,
לחשוב על המצב,שעכשיו,יש לי פחות אנשים לסמוך על.
שעכשיו פחות אנשים ישמעו מימני,
שעכשיו יש לי פחות סיבות להמשיך.

לנסות להמשיך לחיות,כשאת מודעת לכך,
שאנשים שחיית איתם כל כך הרבה זמן,
שהתקרבת אליהם כל כך,
שניהנת איתם בכל שנייה,
ואותם את בחיים לא תיראי או תכירי.