כך כך קרוב אבל רחוק… פרק 50!

׳כזה מהר?׳ רן שולח לי
׳מה מהר?׳ אני שואלת, לא מבינה למה הוא מתכוון
׳אל תשחקי אותה תמימה׳ הוא אומר ושולח לי תמונה של צילום מסך, התמונה שאני ודין הצטלמנו אחרי הסרט, שהלכנו לאכול גלידה, הוא כנראה העלה את זה לפייסבוק
׳חשבתי שהיה ביניינו קצת יותר מסתם חברים, כנראה שרק אני חשבתי את זה…׳ הוא ממשיך לכתוב לי
שיט! פאקק מה?!
צלצלתי אליו, ידעתי שהוא לא יאמין לי אם אני יכתוב לו שזה לא מה שהוא חושב.
הוא ענה לי על הצילצול השני
״הלו?״ הוא שאל בקול אטום, כמה שהתגעגעתי לקול הזה! אבל הוא נשמע פגוע. אני לא רוצה לפגוע בו! הוא חשוב לי יותר מדי…
״רן..״ אני אומרת בהיסוס
״הי אלכס״ הוא אומר בריחוק
״די, תפסיק! אני לא יכולה לשמוע את הקול הזה!״ אני אומרת
״את רוצה שאני פשוט יראה איך החברה אהה… האקסית שלי הולכת ממני ועוד אחרי זה הולכת למישהו אחר ואני פשוט ישתוק? יעשה כאילו לא אכפת לי?!״ הוא מתפרץ עלי
״אין לי אף אחד! אני לא רוצה אף אחד חוץ ממך!״ אני אומרת בקול חנוק. ככה הוא חושב עלי? ככה הוא חושב עלינו?
״אם אין לך אף אחד אז איך את מסבירה את הבן הזה שמחבק אותך ככה?!״ הוא עוצר לשנייה ומיד ממשיך ״אני מכיר אותך אלכס, את לא אחת שנמרחת ככה על סתם בנים!״ הוא אומר
״אתה לא מבין שהוא לא חבר שליי?! הוא סתם חבר בית שגר איתנו עד שההורים שלו יחזרו מהטיול שלהם!״ אני אומרת, מאמצת את עצמי לא לבכות
״זה לא היה נראה ככה…״ הוא לוחש ומנתק. אני מרגישה עיניים מסתכלות עלי, אני מסתובבת ונהיית מובכת כשאני רואה את דין,
״סתם חבר בית?״ הוא שואל, ואני יכולה להרגיש בקולו העמוק את הפגיעה שהוא מנסה להסתיר
״לא התכוונתי לזה, אני מצטערת״ אני אומרת, אין לי כוח להסביר לו, אין לי כוח לכלום.
״אני מצטער שאני ככה, סתם נפגעתי מזה שאני ׳סתם׳ בן אדם שחי איתך. את יודעת שאני דואג לך, נכון?״ הוא שואל ואני מהנהנת ״את רוצה לדבר על זה?״ הוא שואל ואני מנידה את ראשי ונושכת את שפתי, מנסה שלא להתחיל לבכות.
אני עולה לחדר שלי, וסוגרת אחרי את הדלת, מקווה שאם הדלת תהיה סגורה הכאב ישאר במקום החבוי שלו, סגור עמוק בתוך הלב.
אבל זה לא עוזר. להפך- זה רק מגביר בי את תחושת הבדידות.
אני תופסת את הטלפון, מחייגת למספר שלמדתי כבר בעל פה- המספר של שי.
״הלו?״ אני שואלת כשהיא עונה
״אומיגדדד, אלכס אהבה שליי, מה קורהה?״ היא שואלת בהתרגשות, כמעט מחרישה אותי
״את יכולה לעשות לי טובה?״ אני שואלת. מוותרת על מנהגי הנימוס, מרגישה רע על כך שרק אחרי שבועיים אני מתקשרת אליה שוב
״מה קרה? את נשמעת בוכה״ היא אומרת, ואני יכולה לשמוע את הדאגה שלה דרך טון הדיבור
״רן לא מאמין לי, הוא חושב שדין הוא החבר החדש שלי״ אני אומרת בקושי
״מהה?! אומיגד אתם חבריםם?״ היא שואלת
״לא!״ אני אומרת בתקיפות. למה הם לא יכולים להאמין לי? ״אבל רן צעק עלי שמה קורה לי, שאני לא מהבנות שנמרחות ככה על בנים. הוא כעס עלי, הוא כעס עלי סתם! בלי אף סיבה! והוא לא מוכן להקשיב ליי״ אני אומרת תוך כדי בכי עצור, מתאמצת לדבר
״רן הזה, נשבעת שהוא מפגר!״ היא ממלמלת
״את יכולה לדבר איתו בשבילי?״ אני שואלת, למרות שאני בטוחה שהיא הייתה עושה את זה בכל מקרה
״ברור, אני יעורר אותו קצת שיפסיק להיות מפגר״ היא אומרת ולאחר התעדכנות קלה מצידי אני מנתקת ונשכבת על המיטה בחוסר כוח, שוקעת לשינה טרופה וחסרת חלומות

נקודת מבט דין:
כשהיא דיברה בטלפון ואמרה שאני סתם מישהו שחי בבית שלה- נפגעתי. כל מה שאני מנסה, כל פעם שאני מקשיב לכל הקישקושי מוח שלה, זה מרגיש כאילו אנחנו החברים הכי טובים שבעולם, כאילו אף אחד לא יפריד ביניינו.
אבל כנראה שרק אני חושב את זה…
אני יודע שאני יוצא זבל עכשו, זבל שחושב רק על עצמו.
ואני יודע שהיא צריכה אותי פה לידה,
אני צריך ומוכרח להיות פה בשבילה! כי מספיק קשה לה,
היא נפרדה מהארץ שלה, מהחברים שלה, מהחבר שלה שהיא כל כך אוהבת ואפילו תלויה לה תמונה מעל המיטה שלהם, שלה ושל רן. ואני גם יודע שמאחורי התמונה הזאת מודבק המכתב שהוא כתב לה, שהיא קוראת בו כל לילה…
כל פעם שאני רואה את התמונה הזאת זה מזכיר לי שהיא לא שלי. ושהיא גם לא תהיה. האהבה שלה אליו כל כך חזקה, שהוא שבר אותה מקודם.
גרם לה להרים את הקול בתחינה אליו- שזה משהו שהיא לא עושה כמעט אף פעם
למה הזבל הזה לא מבין את מה שהוא מפספס? את ההזדמנות שיש לו בין הידיים. ההזדמנות שהלוואי שהייתה גם לי