המשאלה האחרונה

כשגיליתי אותו, חשכה ועלטה שלטו בלילה, ורדו באור הכוכבים.
אני זוכר זאת, כי חיפשתי בעיניי כוכב אחד לקחת איתי. לא הצלחתי למצוא אפילו אחד. אורות דוהים הבזיקו מפעם לפעם, תרים ומגששים אחריי. ניסיתי להתחבא מהם. התאבדות היא דבר אסור בעולם הזה, והתחבאתי אז כדי שלא יאסרו אותי בגללו.
היום אני מתחבא בשל דבר השקול להתאבדות.

חיכיתי בפינת סמטה חלקלקה לאורות שיחלפו על פניי בדרכם למורד הרחוב. ברגע שאלה נעלמו, הזדחלתי אל רחוב צר ונוטף חושך. למצוא את הסכין שלי.
גם אחזקת סכין חדה היא דבר אסור. כאשר מישהו רוצה לחתוך משהו יש המצאה שמסייעת לו בכך. כמו בכל דבר.
אני יודע מה אתם יכולים לומר. למה שאיש צעיר החי בעולם כה שליו והרמוני רצה להתאבד?
אני יודע גם מה לענות לכם.

כילד, הוותי סיכון מסוים לעולם הזה, ככל ילד. רציתי להיות כבאי. נכון, רציתי גם להיות גיבור על, ונמר, וכלב, ורובוט. אבל מה שרציתי באמת הוא להיות כבאי. הרבה ילדים רצו להיות כבאים. גם המבוגרים שיושבים בפינת הקפה, אפופים עשן סיגריות ואבק הזקנה, רצו להיות כבאים. אבל הם עברו את זה, לרווחת העולם.
אין שום סיכון לרצון, או צורך, מהם.
לא כמוני.
אבל כשנימאייה איי אר בטא החליטה שאלך ללמוד מכונאות סירבתי. "אני רוצה להיות כבאי." רטנתי.
כמו ילד, שמתעקש להישאר בדעתו.
הנימאייה חייכה חיוך מתכתי צונן, ושלחה אות לדרכנע שיסיע את האדם הבא אליה. למחרת היום הייתי אמור להתחיל – בין אם ארצה ובין אם לא.

חיי היו חסרי טעם. כשהמצאה כזו או אחרת ממלאת את כל צרכיך, אין לך למה לשאוף. אין לך לאן להתקדם, אין לך מה לפתור. אז אין לך למה לחיות.
זה מה שחשבתי אז.

אבל בעוד הקללה כלפי העולם הזה, בגללו אני צריך לוותר על חיי, פרחה מפי משהו קרה. כאשר קירבתי את הסכין האסורה לליבי, גיליתי בו משהו. ניצוץ קטן ורך שנבט ממנו. ניצוץ שבגלל העולם הזה כמעט ולא בקע. בגלל העולם הזה כל הניצוצות האחרים נגדעו ונעקרו מליבי. נוכשו בחדות ונשלפו החוצה, מותירים בתוכי שקעים.
בגלל העולם הזה אני מגן על הניצוץ.

הניצוץ הזה הצית בי צורך. צורך להגן עליו מכל משמר ולטפח אותו בעדינות. לעודד אותו לצמוח, אבל להגביל אותו, כדי שלא ירקיע שחקים ויכבה. שלא יגלו אותו ואת הצורך שלי.

המילה צורך צורמת במחשבתי, כמו ציר חלוד מחוסר שימוש. כיום אף אחד לא צריך משהו, יש לכולם הכל. מזון, חברה, תנאים טובים כדי לגדול כראוי ולפי מה שנכון לך.
אבל זה רק לפי מה שנכון לך. לא לפי מה שאתה רוצה.
לא לפי מה שאתה צריך כדי לנשום לרווחה ולשחרר חיוך מאושר ומעט פסיכי לעולם. כדי לחיות באמת. רק לפי מה שאתה צריך כדי לשרוד.

בגלל זה אני שומר על הניצוץ מפני אלו שרודפים אותו. איימו עליי בכל האיומים האפשריים ושטפו אותי בכל השאלות האפשריות. האם אתה רוצה להיוותר מאחור? להינתק מהחברה האוטופית ולהיזרק אל מסתרי הפינות הטחובות, ללא דבר שיספק את צרכיך? האם אתה רוצה להירדף על ידי כולם? כל אלה שהשלימו עם הסוף?
עם הסוף לרצונות?

אני מחכה שוב לאורות שיחלפו על פניי בדרכם אל מורד הרחוב. אני שב ומסתתר בסמטה עקלקלה ונוטפת אפלה. אבל הפעם אני לא הולך אל הסכין. אלא אל פיסת אדמה. אני מצליח לנבור באדמה הקשה, ולטמון בתוכה את הניצוץ שלי. אני עוטף אותו באדמה, ומותיר לסוכך עליו בידיי.
סוף סוף. הצלחתי.

אז אני מרשה לעצמי להביע את המשאלה האחרונה בעולם הזה, כי אף אחד אחר לא יביע אותה. אני רוצה שהניצוץ יגדל. שכמו זרע קטן שאשתול הוא יפרח. שהוא יתפרץ בתוכי וימלא את כולי.
הוא שם כדי שאוכל לנשום סוף סוף, ולפקוח את העיניים בפעם הראשונה.
אני רוצה שהוא יהפוך להמצאה שלי. להמצאה האחרונה.
לא. אני לא רוצה את זה.
אני צריך את זה.