הים לקח אותו

אני יושבת בקצה הצוק, מביטה מטה. אני יכולה להרגיש את העקצוץ שמאחורי העיניים, את הרעד הבלתי נשלט בגופי, אבל לא את הדמעות.
אני מרגישה כל כך רע. במקום לבכות ולצרוח אני פשוט יושבת כאן, מביטה בשמיים משנים את צבעם ושותקת.
שותקת בזמן שהוא מת מתחתיי.
אני עוצמת את עיניי בתקווה שלא לראות את פניו המבוהלות, אך הן פשוט לא מפסיקות לצוץ במוחי.
פחד. כאב. בגידה. דמעות.
זה הים, הכל באשמת הים. אני תמיד אמרתי לו שיום יבוא ויקרה אסון אם הוא יישאר קרוב לים. הוא לא הקשיב לי, כמובן.
רגע אחד הכל היה שמשי ועליז, ורגע לאחר מכן, ללא התרעה מוקדמת, הכל החשיך והשחיר. סופה גדולה התקרבה מין הים אל החוף.
אני הייתי רחוקה יותר, הוא היה קרוב. היינו שנינו על הצוק. מסתבר שהסופה התקרבה במהירות עצומה, כי רגע לאחר למכן כבר לא ראיתי אותו, רק את פניו המבוהלות בזמן שגופו נהדף אחורה.
"נייט!!! "
אני בטוחה שהוא שמע את צעקתי, הוא חייב. אך מה הטעם בכך? היא הרי לא תוכל להחזיר אותו…

אני זוכרת את כל הפעמים שבהן הוא אמר לי לא לבכות, לשמור את הדמעות לרגע המתאים והראוי, ולא לבכות מכל שריטה קטנה. עכשיו אני מבינה למה הוא באמת התכוון.
"פשוט, יגיע היום שבו את תצטרכי לבכות, אבל לא יהיו לך דמעות להזיל…"