השקרים של ריי (Riley's Lies) – פרק 12 – [נקודת המבט של לוסי]

בדיוק כשעמדתי להעיר משהו, קול נשמע מהצד. "לא, לאף אחד אין מושג מה קורה. אני צריכה רק את הכסף עד היום בלילה, ואז תחפשו מישהו אחר לעשות את העבודה השחורה." אלוהים אדירים. זו הייתה תלמידת שנה אחרונה שהכרנו – היא הייתה קפטן נבחרת המעודדות. קראו לה מיקה.
"היא אמרה משהו על כסף ועבודה שחורה?" זואי החווירה.
"אל תקפצי למסקנות," אמרתי. ״היא בטח סתם מתווכת של סמים.״ בית הספר שלנו לא היה מרכז למסטולים, אבל הייתה קבוצה שהכילה תלמידים שמעבירים סמים ביניהם כמו סוכריות מנטה בשנות השבעים. הייתה קבוצה של אלכוהוליסטים. בלאגניסטים. פריקים. גותים. וכמובן, המקובלים. בהתחשב בזה שאנחנו רק בכיתה י׳, דיי מדהים שנכנסנו למסיבות של הגדולים. כמובן שרובם שנאו אותנו על זה, אבל היי – אם הייתה מישהי אחת שחילצה אותנו מתחתית הסולם החברתי, זאת ריי.
אל תטעו – אני לא שטחית, וגם קלייר וזואי לא. ריילי היא אמנם ערמומית ומתוחכמת, אבל גם היא לא שטחית. היא פשוט אוהבת לקבל את מה שהיא רוצה, ואם זה עם סודות? זה הרבה יותר טוב.
הסתלקנו משם ושתקנו עד שהגיע הצלצול לשעה האחרונה.

נשענתי על המשקוף בכניסה לבית הספר וחיכיתי לזואי וקלייר, כדי שנצא אל הבית שלי לערב סרט כמו בכל סוף שבוע. העובדה היא שריילי נעלמה, אבל היא תחזור מתישהו, וכולנו ידענו את זה. הכי טוב היה להמשיך הלאה ולתת לאנשים מוסמכים לטפל בזה.
ג'יימס נעמד לידי, ונעץ בי מבטים. "מה?" הוצאתי את האוזניה והסתכלתי עליו.
"אני רוצה לדעת." שילב את ידיו על החזה והתייצב. "אוקיי." עניתי. "מה אתה רוצה לדעת?"
"למה את כלבה. אני רוצה לדעת את זה." הו, כן. זה מה שהוא רוצה לדעת.
"את זה אתה רוצה לדעת? יש עוד הרבה דברים שאני יכולה לספר לך, אבל אם אתה מתעקש." ניסיתי לפנות לנושא אחר, אבל הוא לא הרפה. "זה בגללו?" שאל. "הבחור ההוא?"
"מי?" העמדתי פנים שאני לא יודעת, אבל הוא קלע בול.
"הנער ההוא. האחד שנהרג בתאונת דרכים." הקול שלו התרכך ביחד עם העיניים שלו.
"כן," עניתי לאחר השתהות קצרה. "זה בגללו. וזו לא הייתה תאונת דרכים, ג'יימס. הוא התאבד." שיחקתי עם האצבעות שלי וחיכיתי לתגובה שלו. "אני מצטער." הוא שילב את היד שלי בשלו, והרחקתי אותה מתוך אינסטינקט.
הוא הסתכל עליי והסמיק, וכנראה גם אני הייתי אדומה. "זה בסדר." החזרתי את היד שלי לשלו.
"בואי." הוא חייך ומשך אותי לחצר. "אני צריך להראות לך משהו." אמר.
"חכה, קלייר וזואי! אנחנו אמורות ללכת אלי." נהניתי מהרוח שפיזרה לי את השיער על הפנים. "אז תסמסי להן או משהו. זה לא ייקח הרבה זמן." פתח את הדלת של המושב שליד הנהג במכונית שלו. "טוב, בסדר." סגרתי את הדלת וחיכיתי שייכנס למושב שלו ויתניע, תוך כדי שאני מסמסת לזואי וקלייר.
'משנים מקום לזואי? אני אגיע יותר מאוחר. אוהבת אותכן.'
בפחות מדקה קיבלתי שתי תשובות ספק משועשעות ספק עצבניות משתיהן.
'לעזאזל, זה ערב סרט. אל תאחרי יותר מדי. תהני במה שאת לא עושה.' קלייר כתבה.
'היא עושה את אח שלך, המבריזנית.' זואי כתבה, וקלייר שילחה בה שרשרת הודעות וגרמה לי לצחוק. התעלמתי מהריב שלהן והתמקדתי בדרך.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי, למרות שידעתי מה תהיה התשובה. "את תגלי בקרוב."
"תיתן לי רמז?" התחננתי, לא מסוגלת להוריד את החיוך האידיוטי שלי מהפרצוף, ולא רציתי. "יש שם ירוק, והרבה." ענה בלי להוסיף, והסתכל עלי. "עיניים על הכביש, דביל." גלגלתי את העיניים והסטתי את המבט. "ואת יותר טובה ממני?" צחק.
"לא פייר." צחקקתי ודחפתי את הראש שלו, כהשיער שלו עובר בין האצבעות שלי.
הוא נעצר בכניסה ליער, שהואר ביום אור. "תצאי מהמכונית." קרא לי מבחוץ.
"אלוהים אדירים, אתה חייב לצחוק עליי." יצאתי מהמכונית והתהלכתי בין העצים והענפים.
"תמהרי, יש לך ערב סרט, לא?" התקדם וגרם לי לרדוף אחריו. "כן, אם נתעלם מהעובדה שנפצעתי בירך." תפסתי באחד הענפים ונעצרתי לנשום. "אוקיי, זהו זה. אני סוחב אותך עד לשם." להפתעתי, הוא הסתובב וחיכה שאני אקפוץ לו על הגב. "אתה מטורף." קפצתי
עליו, והוא תפס את הירכיים שלי ורץ.
בסופו של דבר הגענו אל סוף היער, שהוא בעצם צוק. הצוק התפרס לרוחב של פחות משדה, וכולו פרח. "וואו." הרגשתי את העיניים שלי נפערות, וירדתי מהגב של ג'יימס.
"המקום האהוב עליי בכל העולם." ענה.

"שיט, מה השעה?" קפצתי פתאום מהדשא, שפשוט נשכבתי עליו במשך שעה ולא רציתי לקום. הרמתי את הפלאפון שלי והסתכלתי על השעון. ארבע ועשרים. הרינגטון של ג'יימס נשמע, והוא ענה לשיחת פלאפון. "הלו?" לא לפני שהוא הספיק להגיד עוד משהו, שמעתי את קולה העצבני של קלייר. "תקשיב ותקשיב לי טוב! תפסיק למזמז את החברה הכי טובה שלי ותביא אותה לכאן עכשיו, שמעת?" התחלתי לצחוק, וג'יימס הנבוך פשוט אמר לה לסתום, וניתק.
הוא הושיט את הידיים שלו ועזר לי לקום. "אני ארוץ בעצמי." חייכתי וניערתי את הבגדים שלי מהדשא. בשלב מסוים בדרך אל הרכב נתקלתי באבן, ומעדתי. רשרוש נשמע לפחות שני מטרים מאיתנו, ואוטומטית הסתכלתי לשם. לפני שהספקתי להתמקד בילד המלוכלך עם התלתלים, ידעתי מי זה, בגלל כל כך הרבה סיבות. הוא שם לב אלי וברח. "ג'יימי." מלמלתי ויכולתי להרגיש את האישונים שלי נפערים.
"מה?" ג'יימס עזר לי לקום, והביט בי בבלבול. "הילד. זה היה ג'יימי. אני נשבעת, זה היה ג'יימי. הוא מת. זה לא יכול להיות. הוא מת." התחלתי להתנשם, ותפסתי בחולצה של ג'יימס כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו. "הוא מת. הוא מת." מלמלתי.
זה לא אמיתי. הוא מת. "קומי, לוסי. קומי ותספרי לי מה קרה." הוא תפס את הידיים שלי וחיבק אותי כל כך חזק, עד שהרעד שלי הפסיק. "היה ילד שרץ שם. הילד. ג'יימי."
הוא שיחרר אותי והסתכל עלי. "לוסי, ג'יימי מת. אני מצטער, הוא מת. אני אקח אותך הביתה."
פתחתי את ההודעות בפלאפון שלי, והעיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן.
'לא כולם מתים, מתוקות.' זה פשוט בער לי בעיניים, למה התכוון הפסיכי.
"לא, קח אותי לזואי." ביום רגיל, אם הייתי רואה את האקס המת שלי, הייתי הולכת הביתה, אבל זה לא היה יום רגיל. זה היה יום שהייתי צריכה לדבר איתן יותר מהכל. חיכיתי קצת, והמשכתי את סוף המשפט. "הן מחכות לי, ג'יימס." התחלתי ללכת שוב למכונית, הפעם קצת יותר לאט, והחיוך כבר לא מרוח לי על הפרצוף.
זה לא היה ג'יימי. זו הייתה חיה, אני דמיינתי. אין לי רגשות אשמה על זה שהגעתי לכאן עם ג'יימס, המשכתי הלאה. אבל אם שחררתי אותו, למה הוא הופיע עכשיו?

ג'יימס נעצר מול הבית של זואי, והסתכל עליי. "את בטוחה שאת בסדר?" הוא הסיט קבוצת שיער אל מאחורי האוזן שלי. "כן." מלמלתי וניסיתי לחייך.
"אני אראה אותך מחר." אמר ונשען אחורה, זיק של דאגה בעיניים שלו.
"אני לא משוגעת, נכון?" העיניים שלי התמלאו דמעות שלא ידעתי למי להפנות אותן.
"ברור שלא, לוסי. את האדם הכי שפוי שאי פעם הכרתי." הוא ניגב לי את הדמעות, ולקחתי את התיק שלי. "תודה." אמרתי ומרחתי דמעה אחת מהלחי שלי. יצאתי, ולא חיכיתי לראות אותו מתרחק.
נכנסתי לביתה של זואי ועליתי אל החדר שלה, לא מבחינה אם אני רצה או הולכת.
סגרתי מאחורי את הדלת והפלתי את התיק לרצפה. "מה אנחנו יודעות על הפסיכי?" שלפתי דף ועט, שקלייר חטפה מיד. "מה קרה? האח הדפוק שלי עשה לך משהו? אני נשבעת שאני ארצח אותו." היא התקרבה אליי והבהילה את זואי.
"הוא היה בסדר," בכיתי. "את רוצה להרוג את ג'יימי במקומו?" היא הסתכלה עלי כאילו סיפרתי לה שהעולם הוא בעצם ריבוע ועיגול זה שטות. לקחתי את הדף והעט שלי
בחזרה והכנסתי לתיק. נשכבנו על המיטה של זואי, אני באמצע, ושלושתינו שילבנו את הרגליים היחפות שלנו אחת בשניה.
חיכיתי עד שאני אוכל לדבר, ושתיהן שתקו וחיכו. "היינו ביער, ונפלתי (תשתקי ואל תצחקי עלי, זואי). שמעתי משהו כמה מטרים לידנו, והסתכלתי. זה היה ג'יימי, אני נשבעת. הוא ברח כשהוא ראה שאני מסתכלת עליו."
הן לא אמרו מילה. "אני חושבת שלזה התכוונו בהודעה." אמרתי בשקט.
"לו," זואי קראה לי בשם חיבה שלא השתמשנו בו מאז כיתה ז'. "אני ראיתי אותו. הוא היה מת לגמרי." היא החזיקה לי את היד, אבל התפרצתי. "אני יודעת את זה! אני יודעת מה קרה, אבל אני רצינית. אני ראיתי אותו." התרוממתי והרחקתי אותן ממני. "אני לא מטורפת, זואי. אני יודעת מה ראיתי, וזה היה ג'יימי! אז אל תסתרי את מה שאני אומרת, כי אני מאוד מודעת למילים שלי!" קמתי משם והתכוננתי ללכת.

החלטתי ללכת ברגל אל הבית שלי, שנמצא שלושה רחובות משם. התיישבתי על אחד הספסלים בפארק, ובחנתי את הפנים שלי במראה. הפרצוף שלי היה מרוח באיפור המועט שאהבתי לשים, והנמשים שלי כבר לא נראו חמודים כל כך. ניגבתי את הפנים ונשארתי בלי איפור בכלל, וההבדל לא היה כל כך גדול. פיזרתי את השיער כדי שיסתיר לי את רוב הפנים, וסידרתי את הבגדים. ניסיתי לנגב את הנפיחות שלי בעיניים, אבל היא סירבה להיעלם והשאירה אותי מיואשת. ישבתי שם בערך חצי שעה, ופניתי הביתה.

פתחתי את הדלת לאיטה, מנסה להכנס בשקט ככל האפשר, כדי שיבחינו בי אבל לא יתיחסו אלי. אבא שלי ישב במטבח עם אישה וכוס קפה מהבילה בידו. היא לבשה שמלה אדומה עם נקודות, ושרשרת פנינים מזויפת נתלתה לה על הצוואר. העקבים שלה תקתקו ברצפה בקצב והיא שיחקה עם השרשרת שלה, מה שהצביע שהיא נואשת לתשומת לב אינטימית מאבא שלי ושהיא לא יכולה להפסיק לפלרטט.
"אבא?" אמרתי כמעט בלחש, מפריעה לשיחה הקטנה שלהם, למרות שלא היה לי אכפת.
"לוסי," כחכח בגרונו ונעמד. "זאת ג'ולי. היא עובדת איתי. ג'ולי, זאת הבת שלי."
היא מלמלה 'שלום,' קטן וחייכה אלי. חייכתי אליה בחזרה, אבל לא מטוב לב. היא.
היא האישה שדיברה עם אבא שלי בטלפון. צעדתי בשקט אל המקפיא, והוצאתי משם קוביית קרח שהחזקתי במגבת נקייה. אבא שלי קם מהכיסא ואמר שהוא הולך לשירותים, אז קפצתי על ההזדמנות להרחיק אותה. ברגע ששמעתי את הרגל שלו דורכת במדרגה הראשונה, התיישבתי לידה.
"שלום." אמרתי, וניסיתי לחייך. "היי." ענתה לי בבלבול, והתרחקה כמה מילימטרים עם הכיסא.
"תקשיבי. אני לא יודעת מי את, אבל תשאירי את אבא שלי מחוץ לחיים שלך." הלסת שלי קפצה, וחטפתי את הקרח שלי בדרך אל החדר.
כשכבר סגרתי את הדלת, יכולתי לשמוע את הזעקות הקטנטנות שלה. "תקשיב לי, אני לא מסוגלת. אני ממש מצטערת אבל, לא! אני לא צריכה שהבת שלך תתערב לי בעניינים."
חייכתי לעצמי כששמעתי את הדלת נטרקת, אבל אז אבא שלי נכנס לחדר.
מיהרתי לכסות את הפנים שלי בהבעה תמימה. "הכל בסדר?" שאלתי והרמתי את העיניים שלי. "את שמעת את השיחה שלי? לפני לילה?" עצבנות עטפה את אבא שלי. "לא, קרה משהו?" אספתי את הבובת פרווה שלי לחיקי. "לוסי, אל תשקרי לי. את שמעת את השיחה שלי ודיברת איתה עכשיו?" הוא נעמד מולי והשתדל לשלוט בכעס שלו.
"לא!" עניתי, "למה אתה לא מאמין לי?" חיבקתי את הבובה. הוא נאנח ויצא מהחדר שלי.
בדיוק ברגע ההוא אבן ריסקה לי את החלון כשפתק מוצמד אליה.
הספקתי לתלוש אותו ולקבור אותו בכיס שלי לפני שאבא שלי נכנס בלחץ.
הוא הלך לכיוון החלון ובחן אותו. הסתכלתי בפתק וצמרמורת עברה בי.

"את יודעת, את מאוד דומה לריילי. השעון מתקתק לשתיכן. לא כך, שקרנית?"