שער אל המוות – פרק 27

– סטיבן –

עברו כמה ימים. שכחתי לגמרי שהיום אמורה ליהיות הפגישה עם סיימון ליד עולם המתים.
׳ליד עולם המתים.׳ זה נשמע כל כך הזוי.
שכחתי מזה כי היו לי המון דברים לחשוב עליהם. אחותי, אנבל, אמא שלי שהשיעול שלה לא נםסק כבר כמה ימים, סוגרי השערים, הכל. אחרי ארוחת הצהריים כשחזרתי לחדר על השולחן היה פתק:

׳ס.א.ר.
בחצות. מול הבית. לכו אחרי האור הכחול. סיימון.׳

ביקשתי מאמא את הטלפון של אמבר, התקשרתי אליה וסיםרתי על הפתק. היא אמרה שתכף תבוא. כשהיא הגיעה, קראנו את הפתק והחלטנו ש׳ס.א.ר.׳ – זה סטיבן, אמבר רוברטס. החלתנו לחכות לחצות.
״ההורים שלך לא ידאגו לך?״ שאלתי.
״לא, אמרתי להם שאני הולכת לחברה למסיבת פיג׳מות.״ ענתה.
היה משעמם לחכות. בחצות יצאנו מהבית, ראינו כדור אור כחול שהוביל אותנו לפינה חשוכה, מדרגות – הכל כמו בפעם הקודמת.
הגענו למקום המוכר. סיימון חיכה לנו שם. רק כשסלע הבזלת נאטם מאחורינו, התחיל לדבר:
״נחשו למה קראתי לכם לכאן?״ שאל.
״אה… כדי להגיד לנו איפה המערה?״ הצעתי.
״לא.״
״כדי לסםר לנו משהו על עולם המתים?״
״לא.״
״משהו על המפתח?״
״חלקית.״
״כדי להגיד לנו ׳זה מסוכן, אל תעשו את זה׳?״
״לא. אני לא טיפוס כזה.״ אמר סיימון ועל פניו עלה משהו דומה ל…. חיוך? אין מצב.
״קראתי לכם״ הוא דיבר בקול מאוד רציני. ״כדי להגיד משהו חשוב. אי אפשר לקחת סתם את המפתח. צריך שהאח והאחות יהיו שניהם במערה. וצריך להגיד מילים מיוחדות…״
״ואתה עכשיו תגיד לנו אותם.״ אמרה אמבר.
״….ואני לא יודע אותם.״
הרגשתי שהעיפו לי סטירה. אחר כך זה הפך למעין כעס. לשמוע סיפורים על לשנות את העולם, לראות עב״מים מתפוצצים, לשמוע שיחות בלילות ולבסוף, לסכן חיים – בשביל כלום?
אבל אז נפל לי האסימון, ופרצתי בצחוק. אמבר וסיימון הסתכלו עליי כאילו ברחתי מבית משוגעים.
״הספר!״ אמרתי. נזכרתי בספר הישן שמצאתי אצלי בבית. שם הכל מריך ליהיות כתוב. ״אני אמצא לכם את המילים. רק אם נצא מפה.״
סיימון הוציא אותנו בדרך הקסמים שלו. בדרך שאלתי:
״יש לי שאלה. למה דווקא אח ואחות? ולא אח ואח?״
״פשוט מאוד.״ ענה סיימון. ״אח ואחות – הם הפכים, בדיוק כמו העולמות שנצטרך לחבר. כמו יום וליילה, קיץ וחורף…״
״…עולם החיים ועולם המתים.״ השלמתי.
אמבר הכניסה לי בוקס בכתף. ״הי! מי משנינו עולם המתים?״
התעלמתי ממנה. כשהיינו מול הבית של דודה שרה, זרקתי ״חכו לי כאן״, נכנסתי בשקט לחדר של ההורים שלי, לקחתי את הספר ויצאתי החוצה. חיפשתי את העמוד.
״רגע… כן… הנה!״
התחלתי לקרוא:
״לעמוד משני צידי הלהבות
עיניים מול עיניים
ואחיזת ידיים,
ולהגיד את השורות הבאות:״
כאן נגמר העמוד. העברתי דף ו…
החנקתי בזמן צווחה. אחרת הייתי נשמע כמו קשישה ששודדים אותה.
הדף הבא היה תלוש.