הסוד של מלסיה -פרק 26 – התגלות בחשכה

*
הייתי בחדר חשוך.
קול. היה קול, והוא קרא לי. "נסיך… בוא אלינו…"
"מי אתה?" שאלתי, ממצמץ ומסתכל לכל מקום, מחפש אחר המקור של הקול.
"בוא אלינו… אתה לא רוצה להרוג אותנו? אתה לא זוכר אותנו, נסיך? אתה לא רוצה להגן על הנסיכה האהובה שלך?" הידיים שלי, גופי. לא הצלחתי לזוז. הרגשתי כאילו אני כלוא, כאילו מישהו קשר אותי לכיסא או מיטה. לא יכולתי להרגיש כלום.
החשכה בלבלה אותי.
"מי אתה?" שאלתי שוב. "מה אתה רוצה ואיך אתה יודע על היקר לי?" הקול צחק. החדר התחיל להתמלא באורות, ושלושה דמויות עמדו מולי.
"מה קרה, נסיך? אפילו כשאתה ישן המוח שלך ריק. כבר שכחת אותנו? כמה פתי, חה!" עיני התרגלו לאור. "אתן פיסת הנשמות שנמצאות בטבעת המלכותית, הטבעת של גווין!" קראתי, נזכר לבסוף.
"הגיע הזמן!" אמרה האמצעית. עיניה רשפו באדום.
"מדוע אתן עדיין שם? למה אתן נדבקות לגווין?" שאלתי אותן.
"הו, אז האם אתה אומר לי שבתור נסיך, נסיך שאמור לדאוג לנתיניו, לא אכפת לך אם פשוט נלך ו… נדבק לאנשים שאחרים, שהם יסבלו." קולה היה מלא צינה. "או שזה רק בגלל שאתה נואש לכך שנעזוב את יקירתך?" הרגשתי איך פי מתייבש. "ברור שזה לא… כלומר…" לא הצלחתי לסיים את דבריי. הפנתי את מבטי אל עבר ניורה. "ואת, האם אינך אכפת לך שהמלכה אמבר, הבת שלך, סובלת וגוססת מהקללה שאת השארת לה ולא עשית דבר כדי לשבור אותה? כולכן, שלושה דורות של מלכות שמתו מאותה קללה… נראה שזה שינה אתכן כל כך חזק שכבר לא אכפת לכן מהשושלת המלכותית. אתן רוצות את כולן מתות." משהו הבזיק בעיניה של ניורה, כמו צל. לא יכולתי לזהות אם זה היה כעס או אשמה, או אולי בושה. הצל נעלם כעבור רגע. "קללת הטבעת היא איננה ענייניך, נסיך פאנדום. מדוע אתה כל כך רוצה לשבור את הקללה, האם זה רק כדי להציל את נסיכתך היקרה? מדוע, נסיך פאנדום? אנשי ניסו לעשות זאת בעבר, הרבה אנשים, וכולם מתו. מתו לחינם." קולה הקר העביר בי צמרמורת. עיניה המתות היו לבנות כקרח בוהקות עד כדי כך שרק אישון העין
השחור נראה כשונה.
עדיין יש עניין לא פטור. מה קרה בזמן שלטונה שהפך אותה לכזאת? מי היה האיש בטירה השחורה?
מי הם האנשים שניסו להפוך את הטבעת ונכשלו?
"כל העניין הזה הוא איננו ענייך. מדוע אתה חופר כל כך עמוק בעבר, נסיך פאנדום, ואל תגיד לי שזה רק כדי להציל מישהו, אישה אחת; מהי הסיבה האמיתית שלך? האם אינך פוחד ממוות כמו שאר האנשים, כי אני יכולה להבטיח לך שאם תמשיך, אתה תמצא אותו במקום את תשובתך."
הסיבה שלי? ראשי הרגיש כל כך קל ומרחף. ניסיתי לאזן את מחשבותיי, לענות לה, להגיד לה שאני מוכן לעשות הכל כדי להגן על אנשים שחשובים לי, גם אם זה לשים את חיי לפניי, אך שתקתי. הרגשתי כאילו פי אינו מוכן להוציא את המילים הללו.
ולמה היא התכוונה כשאמרה שאם אחפור עמוק אמצא את המוות? המילים שלה לא היו הגיוניות בשבילי.
"כשתבין מה אתה באמת רוצה, למה באמת נועדת-" היא הדגישה את המילה, "-אז תבוא לחפש אותנו, אולי אז נסכים לעזור לך." קולה התחיל להישמע מרוחק לפתע. הן התחילו להיעלם.
"רגע! אבל מה בדבר הטבעת? מדוע אתן לא מניחות לגווין? מה-" אך כל השאר היה חסר טעם.
הן נעלמו.
*
קמתי ממיטתי בנשיפה חדה. זה היה חלום, לכן הן נעלמו. זיעה קרה נטפה ממצחי והרטיבה את פניי.
ממתי אני חולם על דברים כאלה? הפעם האחרונה שחלמתי על משהו שקשור לטבעת היה בגיל חמש, אך אני בקושי וזוכר דבר מהתקופה ההיא. מה קרה לי באותו זמן?
הנחתי את זה בצד. הייתי בחדרי הגדול שבארמון מלסיה. מתישהו אתמול כנראה עברתי בשלום את השיחה עם המלך והמלכה בארוחת הערב. אני לא זוכר שדיברתי עם גווין מאז שיצאנו מהכרכרה. כנראה הגעתי לחדרי לבד ונרדמתי, אבל משהו, משהו היה חייב לתת לי גירוי כדי לחלום על הטבעת, אבל מה?
הבטתי לצידי ולרגע הרגשתי כל כך טיפש. השרשרת שאני תמיד נושא עימי את זרוקה על הכרית לצידי, פתוחה, והטבעת שלי התגלגלה משם החוצה. זו היתה אחת הסיבות מדוע אבי תמיד אמר לי לשמור על הטבעת סגורה בפנים. אופייה הטבעי של אבן הספיר היא להרגיע את נפש האדם, ולפעמים היא אף מעניקה חלומות טובים, אך בגלל שהטבעת מהולה בהרס ומוות, ברגשות רעים, אופייה השתנה. היא עושה את מה שהיא אמורה לעשות, אך הפוך. הכל לרעה. היא איננה מבינה שהיא טועה.
אחזתי בטבעת כדי להחזירה לכוך השרשרת. היא היתה חמה. היא וודאי התחממה בזמן שישנתי. המלכות וודאי השתמשו בה כדי לתקשר איתי.
החזרתי את השרשרת לצווארי וקמתי ממקומי, מתחיל להתארגן. אני צריך להחליט מה אני עושה מעכשיו. משום מה יש לי הרגשה שגווין לא הולכת לסלוח לי כל כך בקלות הפעם, אך אני חייב לעשות את הכל כדי לתקן את זה. החתונה תהיה חסרת טעם אם הרגשות שלה לא יהיו אמיתיים עד הסוף. זה לא יעבוד.
"מה הסיבות שלך, נסיך פאנדום?" מילותיה של ניורה הדהדו במוחי. פתאום הכל נראה לי מעורפל. האם אני לא עושה זאת כדי להגן על גווין ועל עצמי?
נועדת. היא אמרה שנועדתי למשהו, אך למה?
נכנסתי לחדר האמבטיה, מהרהר. 'אני בסך הכל זקוק לשטיפת פנים הגונה, והכל יהיה בסדר.
עוד לפני שהייתי מוכן לכך, דבר מה – ספוג? – עופף לעברי ונחת על פרצופי בדיוק מושלם. "מ-מה… מה קורה פה?!" שאלתי בהשתוממות. לפתע הייתי מודע לקול הברזים הנסגרים ולריח הווניל המוכר. "גווין?!" נאנקתי. "מה את עושה כאן?!" יד קטנה הושטה החוצה. סבון היה מרוח עליה. "הו כן," אמרתי והושטתי לה את הספוג.
"אנחנו צריכים לדבר."