S.H.I.E.L.D צוות הבז-6

כשאני מתעורר הדבר הראשון שאני שם לב אליו הוא שלונה עדיין מחבקת אותי, הדבר השני שאני שם לב אליו הוא שאחד מהבריטים עומד בדלת. אני מביט בבהלה בבריאן, שנושא את אותו השם כמו אחי הקטן. הבחור עם השיער האדום והעיניים השחורות. דמאט, הוא מפחיד.
"כדי שתקום, לי כבר ער וזה אומר שבקרוב כולם יהיו ערים. אני מניח שאתה לא רוצה שכולם יראו אותך ככה." הוא אומר בקול שמעביר גל של קור בעמוד השדרה שלי, והולך בקלילות.
אני נושם לשנייה, מתאושש מהצמרמורת.
"תתעוררי." אני אומר ודוחף את לונה קצת. היא רק מחזיקה אותי חזק יותר, השמיכה האדומה שלה מכסה את שנינו. "לונה." אני חוזר, ומנער אותה קלות. "לונה!" הפעם היא לוקחת כרית ומרביצה לי איתה בראש.
"תן לי לישון ריי, אין לי לימודים…" היא נאנחת בחצי שינה.
כן, עד לפני חודש לונה עדיין הלכה לבית הספר. אך למרבה המזל מסתבר שאחותי הקטנה היא גאון והיא סיימה חצי שנה מוקדם יותר. למעשה, כבר מתחילת השנה הזאת היא לא באמת למדה, פשוט הייתה איזו עבודת סיום על משהו שאני לא מסוגל לבטא את שמו שהיא הייתה צריכה לסיים לפני שישחררו אותה סופית. את הסמסטר הבא היא כבר תעביר בהארוורד, לומדת מקצוע שגם את שמו אני לא מסוגל לבטא. אבל זה קשור למדעים, נדמה לי. כשהיא תסיים בהארוורד היא תלך ללמוד אומנות בייל, ואז, עם שני דוקטורטים היא תנסה להתקבל לאניברסיטה של שילד. טוב, בנושא הזה אנחנו עדיין דנים.
"קומי, יש משימה." אני אומר ומושך את השמיכה. היא קמה ברתינה וחוטפת את השמיכה מהידיים שלי. היא לובשת גופיה – טוניקה, כמו שהיא תמיד אומרת לי – ענקית במידה מגוחכת שמגיעה לה עד הברכיים ורחבה בערך פי שתיים ממנה ומכנסי צמר מהסוג הסופר-מחמם. "תתארגני מהר, אנחנו צריכים להיות בהאנגר בעוד חצי שעה." אני אומר, היא מגלגלת עיניים ויוצאת למסדרון לכיוון החדר שלה. אני סוגר את הדלת מאחוריה ופותח את הארון.
אני אמור ללבוש חליפה בתפקיד, ובדיוק שאני מניח את ידי על ז'קט אפור-כהה המכשיר קשר\זימונית\טלפון שלי מצלצל. זו הודעת טקסט
"קר שם, תבוא על אזרחי. ק'." חמש מילים, או יותר נכון ארבע מילים ואות. קולסון לא משתגע על מילים, כאילו, אמיתיות. אני נאנח ומתחיל לחטט בארון, מקווה שבכלל יש לי בגדים נורמליים. אני מוציע זוג מכנסי ג'ינס כהים ומצליח לגרד גם חולצת טי שבדרך כלל אני רק ישן איתה ואפילו איזה מעיל עור שכוח-אל אך מחמם למראה. ועוד צעיף אפור שנדמה לי שהוא של לונה ואפילו כובע וכפפות שהאמא (המפחידה מאוד) של אחת החברות של לונה דחפה לי לידיים כשבאתי לאסוף אותה ביום מושלג עם חליפה דקה.
אני דוחף לשם עוד כמה חולצות בסדר יורד של אסטטיות ועוד מכנסיים של חליפה. במחשבה שנייה אני מוסיף את ערכת העזרה הראשונה.
בשנה שעברה אני קיבלתי כדור בכתף, עדיין יש לי את הצלקת. אבל החלק החשוב הוא שאלכסיס הייתה צריכה לקרוע את השרוולים מהחולצה של רון כי לעצור את הדימום. אני לא רוצה שזה יקרה שוב.
כשהכל מוכן, אני מעמיס את התיק על גבי ויוצא אל המסדרון, בסלון שלי קארה הייויו מריירת על הספה הלבנה בעוד שטנרש (ככה קוראים לבחור עם השיער הבלונדיני הכהה נכון?) מנסה להעיר אותה. מק'וי מדבר בבייבי טוק אל הכלב שלו, בריאן עומד מהצד וצופה בהם, וסוזן קליין בדיוק יצאה מהשירותים מאופרת בעדינות ולבושה ללא רבב. "טנרש." אני רותן, הוא מביט בי בעצבנות. "טרנש, זה לי טרנש. אני לא יודע איך זה אצלכם אבל אנחנו קוראים אחד לשני בשמות פרטיים." הוא אומר במבטא מעצבן להחריד.
"הי, היבשת שלנו, החוקים שלנו." לונה אומרת מאחורי. אני מסתובב אליה, היא לובשת חולצת טי זרוקה משוחררת בצבע לבן שהיא ציירה עלי בעצמה, ומכנסי ג'ינס מעשיים להפליא עם כתמי צבע מכוונים.
"בכל מקרה, העיקר שתעיר את הייויו." אני רוטן.
"קארה."
"פשוט תשתוק."
מק'וי מזדקף, השיער החום-הכהה שלו מסורק במידה מפחידה. "לי," הוא אומר ומביט בו. "פשוט תעיר אותה כבר." זה בערך השלב שטרנש תופס את הכרית של מק'וי ודופק אותה לקארה בראש. היא קמה באנחה ותופסת את התיק שלה, הולכת לשירותים להחליף את הטרנינג והגופיה שלה במשהו יותר סביר.
אחרי כבערך רבע שעה של ריבים, צעקות, כריות בראש (ובמקומות אחרים) אני לונה וכל חמשת הבריטים מנסים לתפוס מונית. עד שאנחנו מוצאים נהג שמסכים ששישה אנשים ודני ענק יצטופפו לו במושב האחורי כבר ברור שנאחר לקולסון בלפחות עשר דקות. אני מוודא שסוזן קליין תשב בין לונה לכל בריטי זכרי באשר הוא, וגם את קארה הייויו אני שם בינה לבין מק'וי או טרנש. "יש לכם בית מקסים." סוזן מנסה לשבור את השתיקה, קארה תוקעת בה מרפק.
אנחנו שותקים במשך זמן מה, מק'וי נחנק תחת הכלב הענקי שלו אבל ממשיך ללטף אותו.
"ברור לך שהוא לא בא איתנו למשימה נכון?" אני מוודא.
"תתפלא, הוא מאולף יותר ממה שנדמה לך." מק'וי מגן על הכלב וממשיך ללטף אותו, אני מגלגל עיניים.
"את האמת ריי," לי אומר.
"תפסיק לקרוא לי ריי, זה מוזר." אני אומר.
"את האמת שאיאן צודק הפעם. באמת שהכלב הזה הוא סוכן יותר יעיל מקארה ונשק יותר יעיל מהרובה שלה." מק'וי מחבק את הכלב במבט מזועזע.
"הוא לא נשק! יש לו נשמה עדינה!" ואז הוא פונה אל הכלב. "נכון? תגיד ללי שאתה יצור מתוק ועדין." הוא אומר בבייבי טוק. הכלב נובח.
אני נשבע שהדבר הזה נשמע כמו דוב.
"אם הוא יצור מתוק ועדין אז אני חד-קרן." אני נאנח, מק'וי מוציא לשון.
"וואו, ממש בוגר." אני מצפה לתגובה, אבל כל הצוות של מק'וי מסתכל עליו כאילו הוא בדיוק פתח את בית החזה שלו והוציע משם קוקה-קולה.
"מה?" הוא שואל בעצבנות. סוזן מטה את ראשה הצידה.
"מתי בפעם האחרונה אתה הוצעת לשון למישהו?…" היא אומרת.
"נכון, זה ילדותי ואידיוטי וגס רוח. לי היה צריך לעשות את זה." קארה אומרת בנימה עיניינית לחלוטין.
"אני חושבת שבחורים ילדותיים זה חמוד." לונה מציינת בדיפולומטיות.
אני מביט בטרנש ומק'וי במבט שמבהיר בדיוק בכמה פחי אשפה אני אפזר אותם אם הם אפילו יחשבו על אחותי הקטנה.
הנהג עוצר ברחוב של ההנגאר ואני משלם לו ויוצא. אחרי הכלב של מק'וי מזנק החוצה וכל הבריטים כושלים אחד אחד אחריו. כשהם מסיימים לונה צועדת החוצה בחיניניות ומחייכת לנהג בקצת יותר מידי חביבות.
אני חייב להגיד לה משהו על זה מתישהו.
הבעיה היחידה היא שאם אני אגיד לה להפסיק היא רק תרצה לפלרטט עם הבריטים עוד יותר, אבל אם אני לא אעשה כלום בסוף טרנש ימזמז את אחותי הקטנה.
לעזאל! טינאג'ריות זה כזה מסובך!
אנחנו צועדים בתהלוכה אל ההנגאר. רק… שהוא לא ריק יותר. יש בו מטוס פנטום שחור שסמל שילד מוטבע על כל אחת מהכנפיים שלו, לידו עומד קולסון ונד בראשו לשלילה.
"איחרתם, הצוות מחכה לכם כבר רבע שעה בתוך המטוס. אני לא יכולתי להסביר על המשימה עד שתיגעו."
הוא מוביל אותנו למטוס.
אני תוהה, שילד מסוגלים מבחינה לוגית לייצר משהו שהוא לא אדיר לחלוטין?
אז ככה, אם המטוס נראה מגניב מבחוץ זה היה כלום לעומת איך שהוא מבפנים. החלל העיקרי נתפס בידי חדר שאני מניח שהוא 'הסלון'.
היו שם שתים-עשרה כורסאות בד עגולות שכאלה, הן הוצבו שתיים-שתיים ובין כל זוג היה שולחן עגול וקטן. בנוסף הייתה שם ספה גדולה שמספיקה בערך לארבע-חמש אנשים. הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים.
בנוסף היה חדר קטן יותר עם שתים-עשרה גומחות שינה בקירות, כל אחת מהן מצוידת במזרן, כרית, שמיכת צמר דקה, ודלת זכוכית מעורפלת. וכמובן, חדר שירותים שכלל גם את המקלחון הכי קטן וקומפקטי שראיתי בחיי. ברגע שנכנסו רון זינק עלינו בתלהבות והראה לנו מליון ואחד טריקים קטנים. בין אם זה היה החלל אכסון למזוודות מתחת לרצפה או המיני-בר שהיה מוחבא בתוך הספה הגדולה, נראה שכל דבר במטוס הזה נועד שיהיה כמה שיותר מקום בחלל קטנטן. נכון, זה לא היה יותר מידי מרווח. אבל אני חייב להודות, שרון הראה לי את העמדה להכנת קפה שנשלפת כשאתה מושך למטה דלת קטנה במסדרון אני התרשמתי.
"סיימתם לשחק במכונת המלחמה במשקל מאה טון?" קולסון שואל לבסוף. רון נד בראשו לשלילה ומתכוון ללכת לחדר השירותים, אבל אני מושך אותו מהצווארון של החולצה ל'סלון' איפה שחמשת הבריטים מצטופפים על הספה, קיילה ואלכסיס על שתיים מהכורסאות, ולונה…
כמובן שלונה נמחצת בין קארה לאיא- דמאט! למק'וי.
"הי! תשחרר את החולצה שלי!" רון קורא, אני מגלגל עיניים. "תגיד תודה שאני לא גורר אותך מהאוזן."
"נכון," לונה מאשרת. "הוא באמת עושה את זה." רון נאנח ונעמד ליד אלכסיס, ומחזיק לה את היד. אני נעמד ליד הספה כדי לוודא שמק'וי שומר את העיניים שלו לעצמו.
"עכשיו, כשכולם כאן ועברו את גיל שבע מבחינה מנטלית," רון נראה פגוע להפליא. אלכסיס יוצאת להגנתו ומכריזה שהגיל המנטלי שלו הוא לפחות שתים עשרה.
"שלושה סוכנים יצאו לפני חודשיים למשימה במוסקבה, להשמיד נשק רב עוצמה שממוקם בבסיס ארגון טרור רוסי שקיים עוד מימי ברית המועצות בשם 'קורניי פאוק'."
"העכביש השחור." אלכסיס מתרגמת בסלידה.
"הקשר איתם אבד שלוש שעות אחרי שהנחתנו אותם במוסקבה," קולסון ממשיך כאילו הוא לא שמע אותה. "רגע לפני שהקשר נותק שמענו את זה:" הוא מוציא רדיו טייפ קטן מכיס החליפה שלו ולוחץ על הכפתור האדום.
"העכביש-" פחקקק "טיל-" פחחחקק "הצילו! הצילו!" אחרי זה נשמעות צעקות ברוסית וקולות יריה.
אלכסיס וקארה מעקמות את האף.
"אמריקני מלוכלך." קארה מתרגמת בשקט.
"את יודעת רוסית?" רון שואל בתדהמה. היא מהנהנת.
"כן. גם ספרדית איטלקית ערבית צרפתית אירית אבוריג'ינית אוקראינית-"
"היא יודעת הרבה שפות." דווקא בריאן הוא זה שמדבר הפעם. "אפשר להתרכז לרגע?"
קולסון מהנהן באישור. "המשימה שלכם היא לנטרל את הנשק ולהציל את הסוכנים. אני מאמין שאלכסנדרה תוכל להטיס אתכם, נקודות הציון כבר מובנות בתוך המערכת. אתם עלולים לגלות עוד עזרה בתיקים שמתחת לכורסאות." כמובן שמיד כולנו מתחילים לפשפש מתחת לכורסאות, ובאמת יש שם מזוודות עיסקיות ושחורות שמלאות במסמכים ומפות ותעודות זהות מזויפות.
"קולסון, איך לעזאזל-" דברי נקטעים שאני מבחין שהוא כבר הלך.
רון מביט מהחלון העגול, אין סימן לפיל קולסון. "אני לעולם לא אבין את האיש הזה."

כששאלתי בצחוק מי יודע להטיס מטוס, סוזן קליין ואלכסיס הרימו את היד. וקארה הייויו הכריזה שגם בריאן מסוגל לעשות את זה, הוא פשוט ביישן.
עברה כבר שעה וחצי מאז, ולי טרנש נרדם על הספה, קארה עליו.
וכשאני אומר עליו, אני מתכוון ל-ממש- עליו.
לעומתה מק'וי בהכרה חלקית על אחד הכיסאות – הכלב על הרגליים שלו – מול בריאן שיושב בעיניים פקוחות ללא רבב, לא מדבר ולא מתיק את מבטו מנקודה שנראית לי אקראית לגמרי מעל השפה העליונה של מק'וי.
רון וקיילה יושבים מול שולחן קטן שעליו שתי כוסות קפה, אחרי כמה בדיחות: "אתה תסתדר בלי מבוגר שיגיד לך מה לעשות?" קיילה הניחה למסכן, עכשיו הם מדברים בשקט ושותים את הקפה שלהם.
לונה מבקרת את סוזן קליין ואלכסיס בתא הטייס.
אני יושב בחדר מלא גומחות השינה. למרבה ההפתעה אף אחד, לא בריטי ולא אמריקאי, חשב על לישון כאן במקום על הכורסאות. לכן אני מנצל אחד משלושת הכיסאות שעומדים סביב השולחן הקטן לשקט שלווה וקפה אינסטנט.
"אני יכול להיכנס?" אומר קול מהדלת, אני מביט בבהלה בבריאן. השיער האדום שלו פרוע, והעיניים השחורות שלו נראות מרוחקות. אבל הוא בכל זאת מביט בי, דבר שנראה שמעט קשה לו לעשות.
"בסדר." אני אומר בקול יציב ככל יכולתי, הוא נכנס וסוגר את הדלת אחריו.
"רק רציתי להגיד, שאתה יכול להירגע לגבי אחותך. לי פחדן, הוא לא באמת יעשה שום דבר כשהוא יודע מה אתה חושב על זה. או לפחות לא שהוא יודע מה אתה תעשה לו." הוא אומר בקול חולמני במעט, ומתיישב ברכות על הכיסא מולי. שוב, הוא מסתכל על הקיר שמאחורי.
"אני בטוח שאם היא תנשק אותו הוא לא יתלונן." אני נאנח.
"אני מכיר את לי טרנש הרבה מאוד זמן," הוא אומר. "הוא מפלרטט, אבל אין לך סיבה לדאגה. הוא מפחד ממך פחד מוות. כמו כולם כאן. אתה לא מבין את זה, ריימונד, אבל האמריקאים והבריטים, כולם מנסים לרצות אותך. הצוות שלך סומך עליך, אבל הצוות שלי לא. אם הם ימשיכו לפחד אבל לא לבטוח בך, זה לא יגמר טוב. זה כבר קרה בעבר עם הצוות שלי, פעם היינו שישה, ריימונד."
הוא אומר וקם, אבל לפני שהוא מספיק לפתוח את הדלת היא נפתחת בעצמה, ולונה עומדת בפתח. בריאן יוצא ומתנגש קלות בכתפה של לונה, והוא סוגר את הדלת מאחוריו.
היא אומרת משהו, אבל אני עסוק מידי בלנסות להבין מה בריאן אמר לי כרגע.
"ריי!"
אני מנער את הראש, "אה, מה אמרת?"
"שאלתי על מה דיברת עם שר-חלום!"
"מה?"
"סנדמן, תפתח ספר פעם ריי." היא אומרת ומתיישבת מולי. השיער השחור שלה קצר יותר מפעם, הוא מגיע לה עד קצת מעל הכתפיים. בהתחלה התנגדתי כשהיא רצתה לקצר אותו, אבל עכשיו אני אוהב את זה. כשהשיער שלה קצר יותר הוא מתלתל בקצוות, כמו כשהיא הייתה קטנה.
"סתם, הוא רצה לשאול אותי על איזו שטות." אני משקר. לונה מהנהנת.
"השם שלו מלחיץ אותך, נכון?" היא שואלת.
זה רק צירוף מקרים שלבריטי יש את אותו שם כמו אחי הקטן, זה ברור לי.
אבל בכל זאת… לשמוע מישהו אחר מכונה בשם שלו זה פשוט מרגיש לי כמו… חילול.
"ואותך לא?" אני שואל. היא משפילה את מבטה, "ברור שכן… בגלל זה רציתי לדבר איתך, אני רוצה שתגיד לי אם אתה מתחיל להרגיש… את זה, שוב."
אני חורק שניים.
פעם היו לי… בעיות חרדה קלות. הן הפסיקו כשלונה הגיעה, לחלוטין.
"הכל בסדר לונה, זה לא מלחיץ אותי ככה." אני משקר. היא חושבת לרגע, ואז מעבירה את הכיסא שלה לידי.
"רק רציתי שתזכור, העזרה שלנו לא עובדת רק לכיוון אחד, בסדר? אני יכולה לתמוך בך ממש כמו שאתה תומך בי בקשר לזה. וגם אתה יכול לבוא אלי כשיש לך סיוטים, ואל תטרח להגיד שאין לך, יש קיר גבס בין החדרים שלנו." היא אומרת.
לעזאזל, ידעתי שלא הייתי צריך להקשיב לקבלן כשהוא אמר שקיר גבס יספיק.
היא מצמידה את הכיסאות הפשוטים ומניחה את ראשה על כתפי, אני חובק את כתפה ומניח את ראשי מעל שלה. אך לונה שוברת את התנוחה הקבועה שלנו ופשוט מחבקת אותי, וקוברת את ראשה בצווארי. מתכרבלת בידי.
אני מחבק אותה חזק יותר.
"לונה?…" אני שואל בשקט אחרי כמות זמן שקשה לי להעריך. אבל כמו שחשבתי- היא נרדמה.
אני נאנח ומעביר אותה לאחת הגומחות, משאיר את דלת הזכוכית המעורפלת פתוחה.
אני מביט בפנים החלקות והשלוות שלה. כשהיא ישנה היא לא עושה פרצופים, היא לא מנסה לעצבן אותי, היא נראית שלווה ותמימה ומתוקה.
כשאני יוצא מהחדר אני סוגר את הדלת אחרי, הדבר הראשון שקופץ לי לעיניים הוא חוסר בבריטים. וגם אמריקאים, כשחושבים על זה.
היחידים שיושבים שם הם הכלב של מק'וי שישן על אותה ספה עליה הבעלים שלו ישב קודם, בריאן, שחזר לבדיוק אותו מקום.
"כדאי שתלך לתא הטייס, הם רצו לקרוא לך קודם, אבל אלכסיס התנגדה." הוא אומר בחוסר תשומת לב.
אני חוצה את הסלון ואת המסדרון הקטן, ופותח את הדלת לתא הטייס.
אלכסיס יושבת בכיסא הטייס, וסוזן קליין במושב טייס המשנה. מסביבן פזורים קארה הייויו, לי טרנש, מק'וי, קיילה, ורון. כולם מפטפטים על פשוט שום דבר.
"ריי! היי! חשבנו שנרדמת, רציתי להעיר אותך אבל אלכסיס לא הרשתה לי." רון קורא באושר.
"אלכסיס לא מרשה לך לעשות הרבה דברים, ווקי." אני נאנח, ונשען על איזה קיר. "אז מה אתן אומרת? טייסות יקרות שלנו. מתי אנחנו נוחתים בארץ הבלתי נגמרת של שלג ואפליה על רקע נטייה מינית?"
אלכסיס מסתכלת עלי ממושב הטייס. "אני נולדתי שם, אתה יודע." היא אומרת. אני מהנהן במרץ. היא מגלגלת את עיניה וחוזרת להסתכל על הצג.
אנחנו טסים עוד בערך שעה עד שאנחנו נוחתים במקום קבוע מראש, האנגר מטוסים שסמל שילד מוטבע על התקרה שלו. כך אני משער לפחות, היה קשה לראות יותר מחצי מה S מתחת לכל השלג.
בתוך המזוודות של קולסון יש גם מעילים, כפפות, ורק אצלי- שפם להדבקה. אני מתכוון לזרוק אותו לשלג עד שאני מסתכל בתמונה בתעודת הזהות המזויפת שיש במזוודה.
אז מסתבר שלולדימיר צ'ייכופסקי כן יש שפם. בנוסף- אני מתכנן איך להתנקש בקולסון.
"טוב, מנהיג יקר שלנו," אלכסיס אומרת. "יש לך תדרוך אחרון?"
"כן." אני ומק'וי אומרים ביחד.
"היא דיברה אלי," אני מוסיף, רק שמק'וי אומר אותו דבר בתיאום מושלם.
לונה צוחקת.
"תשתוק, אני מדבר." אני אומר. הפעם בלי מק'וי.
"אני המנהיג לא פחות ממך." הוא מתלונן.
"נכון, אבל אני מבוגר יותר. אז תשתוק."
"מה? זה לא קשור!"
"תשתוק."
"אבל-"
"תש-" אני אומר את ההברה הראשונה בנפרד. "-תוק."
הוא נאנח.
"אנחנו הולכים לעשות את זה במהירות," אני אומר. "במנימום נזק. למרבה המזל יש לנו מישהי שיודעת לדבר רוסית-"
"שתיים." קארה מתקנת אותי.
"שתיים. אז כל מי שלא מסוגל להוציא מבטא סביר כשהוא אומר 'כן' 'לא' ו'איפה השירותים' שישאיר את הפה שלו סתום. אין לנו את המיקום המדיוק של הבסיס בו מחזיקים את החבר'ה האלה שאנחנו צריכים להציל, אז אנחנו נצטרך להשיג אותו. לפי מה שכתוב כאן," אני מצביע בראשי על המזוודה שלי. "יש בחור בשם יורי 'השמן' שיודע כל מה שאנחנו צריכים לדעת, והוא מבלה את כל זמנו בפאב לא רחוק מכאן, זאת התחנה הראשונה שלנו. אחת מהבנות תצטרך לנצל את קסמיה הנשיים כדי לחלץ את זה ממנו, יש התנדבויות?"
בזווית העין אני רואה תנועה מהכיוון של לונה, אז לפני שהיא מספיקה להגיד משהו אני אומר:
"בסדר, אלכסיס, התפקיד שלך."
"תשכח מזה!" היא צועקת. "לא הייתי עושה את זה גם אם היה לי מושג איך!"
אני חושב לשבריר שנייה. "אז קארה." אני קובע.
"לא!" היא צורחת, ושלושה גושי שלג שונים פוגעים בי, אחד של קארה אחד של לי ואחד של קיילה. אני מביט בקבוצה, רק סוזן קליין ולונה נשארו. סוזן קולטת שאני מסתכל עליה, ואומרת: "אם אתה אפילו תחשוב את זה, ריימונד, אני אשבור לך את הצוואר." ואז היא מסתכלת על קארה הייויו שמביטה בה בתדהמה, ומוסיפה: "אני ליידי, לא יצאנית."
לאלו מכם שלא מדברים סוזן-קליינית, יצאנית זה אומר זונה.
"אף אחד לא מבקש מכן לנשק אותו או משהו דוחה כזה, רק לצחקק קצת ולגעת בברך של הבחור." רון אומר. אלכסיס מביטה בו במבט קטלני, ואז מתחילה מהומה שלמה.
"-כת חזיר חמדן שובינסט כלב בן כלב בן כלב לך אתה תפלרטט איתו חת-"
"-זו הנצחה נפשעת של מעמדן הבזוי של נשים בחברה והחפצה רגשית ופיזית של-"
"-זה לא כזה סיפור! רק תנופפי קצת בשיער ו-"
"שקט!" לונה צורחת. "לי אין בעיה לעשות את זה, ווקי צודק, זה לא כזה סיפור."
אני מסתכל עליה.
"לא."
"מה זאת אומרת לא?"
"את יודעת מה זה אומר, אני לא מרשה לך לעשות את זה. את בת שבע-עשרה, למען השם."
"אני בת שמונה-עשרה," אלכסיס אמרה. "ולא הייתה לך בעיה לבקש ממני לעשות את זה."
"כי את… את כבר בגירה לפי החוק."
"לא נכון, מיילס, יום ההולדת שלי בעוד ארבעה חודשים ואתה יודע את זה."
אני צריך ללמוד את התאריכי לידה של האנשים שאני מכיר.
"את יודעת לדבר רוסית," אני רוטן, אבל צוהל מבפניךת, לונה לא יכולה לעשות את זה, כי היא לא יודעת רוסית, אז נמצא דרך אחרת לעות את זה."
לונה משלבת את ידיה על חזה. "אני יודעת רוסית, ריי. אני לוקחת קורס כל יום רביעי בחמש כבר חצי שנה."
אני בולע את רוקי.
אין מצב שאני נותן לאחותי הקטנה לפלרטט עם מישהו שכינוי החיבה שלו הוא 'השמן'.
"אתה לא יכול להפלות על רקע קשר משפחתי, הסוכן מיילס." מק'וי אומר בטון זדוני. "אלא אם כן, אתה רוצה שאנחנו נתקשר לקולסון. אין לי ספק שזאת דרך נהדרת לדאוג שהפיקוד אל המבצע הזה יעבור אלי."
קולסון כבר הבהיר לי ברוב החלטיות שאם לונה תפריע לפעילות של מבצע כלשהו, לא רק שהרעיון שהיא תעבוד בסוכנות יום אחד ילך לעזאזל, אלא גם העבודה שלי, ואני ממש ממש לא יכול לאבד את העבודה היחידה שהייתי טוב בה אי פעם.
אני אירה במק'וי. כך אני מחליט. בהזדמנות הראשונה שתהיה לי אני אירה בו ואדאג שזה יראה כמו תאונה. זה לא חייב להרוג אותו, רק כדור ברגל או בירך שיוציא אותו מפעילות למשך שארית המבצע הזה.
אבל בינתיים, אני חייב לתת ללונה לעשות את זה.
"לך תזדיין, מק'וי." אני נאנח, ופונה אל אחותי הקטנה, התמימה, החמודה, שאני אמור לשמור עליה, ואומר: "אל תגעי בו, ואל תתקרבי יותר מידי, רק לדבר, אוקי? ואת לובשת צווארון גולף."

תוך שעה וחצי אנחנו מפוזרים בארבעה שולחנות בקצוות שונים של הבר, אני יושב עם קארה, ואלכסיס בשולחן אחד, קיילה ובריאן בשני, מק'וי לי רון והדני הענק בשלישי, וסוזן קליין ולונה יושבות על הבר. לונה מפילה 'בטעות' את כוס המרטיני שלי (לפני שהיא שתתה ממנו, היא צעירה מידי בשביל אלכוהול) ובכך מסמנת לכולנו שהתוכנית מתחילה. היא קמה מהכיסא, ומורידה את המעיל שלה.
זה לא מתוכנן.
ואז גם את הסוודר.
לא, לא, לא,
ואז את החולצה המכופתרת, עד שהיא נשארת רק בגופייה לבנה שממש, ממש לא אישרתי.
אלכסיס מוחצת לי את היד מתחת לשולחן, מסמנת לא לעשות כלום.
לעזאל! לונה! זה לא בסדר! אני לא הסכמתי שאחותי הקטנה תסתובב ככה בבר מלא בגברים רוסיים!
היא מתקרבת לבחור שזיהינו כיורי 'השמן',
הייתי צריך לתפוס אותו לפני שהוא נכנס לבר ולחקור אותו באיומי אקדח! היינו צריכים לשכר אותו ואז לקשור אותו לעץ! הייתי צריך לעשות כל דבר שהוא לא לתת לה לעשות את מה שהיא עושה עכשיו!
הוא אומר משהו, והיא צוחקת, אבל יורי 'השמן' לא נראה משוכנע במיוחד, הוא ממשיך לשתות בירה באדישות.
טוב, עכשיו היא תסתובב ותלך, ואני אערוב לו בשירותי הגברים ואאיים עליו אם האדח ברגע שהוא יכנס.
אבל לא, היא מניחה את היד שלה על החזה שלו.
אלוהים אדירים.
הוא צוחק גם ונוגע ביד שלה.
היא צעירה ממנו בארבעים וחמש שנה, הסוטה.
הוא מחווה בראשו אל עבר הכוס הריקה, והיא מחייכת חיוך חושני והולכת לדאוג שהיא תתמלא.
אבל כשהיא מסתובבת הוא… הוא שולח יד ו…
וצובט בישבן של אחותי הקטנה.
אני קם כל כך מהר שאני הופך את כל השולחן ומסתער לעבר החזיר הדוחה הזה, שתי הידיים שלי על הגרון שלו, והפרצוף שלו נהיה אדום. אלכסיס ולי מושכים אותי אחורה, אבל אני ממשיך לנסות לחנוק את הסוטה הדוחה שמתעסק עם אחותי.
לונה מגיעה, והיא דוחפת אותי אחורה עד שהידיים שלי מפסיקות להישלח לכיוון של יורי 'השמן' באלקמין, שבינתיים התאושש, קם, והתחיל לצעוד לעברי בצעדים זועמים שעד שהוא מגיע אלי הופכים לריצה, ואת כל המשקל והמהירות הוא משקיע באגרוף אחד ישר לאף שלי.
נדמה לי שאני על הרצפה, הכל בהיר, הראש שלי כואב, לונה שם, משהו מוחץ לי את החזה, הרצפה מתחילה להתמוסס מתחתי ואני נופל דרכה לבור גדול ושחור של עילפון.

"הוא מתעורר, האדיוט."
"הוא לא אדיוט."
"הו, הוא בהחלט אדיוט."
"הוא רק ניסה לשמור על אחותו הקטנה."
"כן, ראינו כמה טוב זה הלך. הוא היה יכול לחשוב, לעשות משהו חכם, אבל לא: הוא הסתער על בחור ששוקל פי ארבע ממנו באגרופים שלופים. לא שזה נורא מפתיע, הוא עדיין רד נק, אחרי הכל."
"לך תזדיין!"
"אוי, שיט, זה היה גזעני ברמות, נכון?"
"אה, כן!"
"אני מצטער," זה מק'וי. "באמת. לא הייתי צריך להגיד את זה מולה, לפעמים אני שוכח שגם לונה היא רד נקית."
"איאן!"
"מה? מה עשיתי?"
"תפסיק להגיד את זה!"
"מה? רד נקס?"
"כן!"
"אבל הם רד נקס!"
"איאן!"
אני פותח את עיני במצמוץ, ומגלה שאלכסיס היא זאת שהגנה עליה, וסוזן קליין היא זאת שנזפה במק'וי. כאב פועם נשלח מהרקות שלי וממשיך בגלים לכל הגוף. ואז אני מסתכל מסביב ומגלה שהראש שלי נח בחיקו של רון.
"מה לעזאל?!" אני מזדקף מהר מידי, והראש שלי פוגע במשהו, אני משתופף ומשפשף את הקודקוד.
אנחנו בסמטה, כנראה מאחורי הבר, ומה שהראש שלי פגע בו הוא ארון השירות האדום שנמצא שם פחות או יותר רק כדי לפגוע בראשים של אנשים שקמים מהר מידי.
שני הצוותים יושבים מסביב, מתעטפים במעילים שלהם. רק בריאן לא נראה כאילו קר לו במיוחד, והוא מפריח טבעות ערפל עם האדים שהנשימה שלו יוצרת.
לונה יושבת בגבה על הקיר, ליד הרגליים של מק'וי שעומד.
"איך אתה מרגיש?" שואלת סוזן קליין בדיוק במידה הנכונה של ההתעניינות כדי שזה לא יהיה גס רוח.
"בסדר." אני עונה לה בקצרה ופונה אל מק'וי. "דוח מצב, עכשיו."
"רק לפרוטוקול," משום מה, המבטא הבריטי שלו נשמע ממש בולט וממש מעצבן כשהוא אומר את זה. "אני לא -חייב- להסביר לך."
אני נאנח. "מה שגורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך, קווין אליזבת."
הם צוחקים, אבל בעיקר בגלל התגובה של מק'וי, האוזניים שלו מאדימות והפרצוף שלו מחמיץ, ובאופן כללי הוא נראה כמו הגמד העצבני של שלגייה. "זה אפילו לא הגיוני!" הוא צועק. בעיקר על הצוות שלו שצוחק עליו.
"אני עדיין רוצה שתסביר, מק'וי."
הוא חורק בשיניו. "הבחור ההוא נתן לך אגרוף, אני מניח ששמת לב לחלק הזה. אחרי שהתעלפת קארה חשבה מהר והתחילה לצעוק ברוסית, כאילו אתה החבר שלה. לי, שכבר חשף שאתם מכירים כשהוא קם לעצור אותך כשניסית באופן נחוש ביותר לגרום לכולנו להיהרג, גרר אותך החוצה – אתה כבד במידה בלתי היגיונית יחסית לגודל הגוף שלך – בזמן שאלכסיס משכה את תשומת הלב של יורי בלאקמין. כשהוא קלט שכל מי שהיה מעורב – חוץ מאלכסיס – הלך התחיל עוד התקף זעם, והאיש הזה התחיל לזרוק כוסות, ככה כולנו חיפינו על ההתנהגות הלא אחראית והלא יציבה שלך. אין בעד מה."
"אז בסך הכל אין לנו שום דבר." אני נאנח. לונה מרימה את מבטה.
"אף אחד לא אמר את זה," היא אומרת. "הספקתי להשיג ממנו מידע לפני שהסתערת כמו שור זועם."
"מה? איך הצלחת להוציא ממנו כל כך מהר?" לי שואל בבלבול, היא מחייכת חיוך שממש לא מוצא חן בעיני. קיילה מסתכלת עליה ומבטאת משהו ללא קול, לונה מהנהנת בחוסר חשק.
"הוא אמר איזה משפט מטומטם, משהו שאמור להיות אלגנטי, אני מניחה. בתרגום חופשי זה 'כל הסודות בקופסת הפח'."
אני מביט בה בספק.
"ברוסית זה מתחרז."
לרגע יש שקט, כשכולם חושבים.
"אולי יש מין תיבה כזאת מפח שקבורה איפשהו? עם משהו שיעזור לנו…" לי משער.
"גם אם זה נכון, מה זה עוזר לנו? אי אפשר לחפור את כל רוסיה. שלא לדבר על זה שהיא לא בהכרח קבורה." אני רוטן.
"קופסה מפח זה יכול להיות המון דברים," אומרת לונה. "ברצינות, מכונית, ההאנגר שנחתנו בו, בערך כל דבר עשוי מתכת יכול להיקרא קופסה מפח."
"וזה גם לא בהכרח קרוב לפה, אתם יודעים. יכול להיות שהבחור מתכוון לאיזה קופסה שמוחבאת עמוק עמוק בתוך תיבה במרתף של בית במוסקבה, לעזאזל: זה אפילו לא בהכרח ברוסיה." קיילה אומרת, ודוחקת במרפקה בבריאן, שנראה כאילו הוא נרדם. בשנייה שהיא נוגעת בו העיניים שלו נפתחות והוא קופץ איזה עשרה מטרים באוויר או משהו, ולוקח לו כמה שניות להירגע מהחוויה המטלטלת.
האמריקאים מבולבלים, הבריטים ככל הנראה רגילים לזה.
"בכל מקרה," אומרת קארה הייויו, כאילו סטינו מהנושא לשנייה בגלל סנאי שעבר ליד. "אז מה שהבנו בעיקרון זה שאין לנו שמץ של מושג איפה להתחיל לחפש את זה."
"אה, כן. פחות או יותר."