הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 53

הימים חלפו, במהירות על-טבעית. טום אכן קולל על ידי ארס, ובכך לא היה מסוגל להילחם בחרב כמו שצריך. דיוניסוס, מנהל המחנה, כבר הספיק להכניס לטום בראש על כמה שהוא יהיר, ואפילו הסביר לו שהאלים קבעו בשבילו את הקללה המתאימה לו.
טום היה אדיש לכל הדברים הללו.
הוא ואנדרו הפכו לחברים הרבה יותר קרובים, ולאט לאט, טום ובריאן היו בלתי נפרדים.
אנדרו ונופר, שניהם הפכו לזוג באופן רשמי, ואנדרו כבר שכח שאי-פעם היה מאוהב בפרל. פרל ואוון בילו את רוב זמנם ביחד.
היה נדמה שהכל יהיה טוב מאוד לחלוטין מאז.
טום ובריאן יצאו מבניין החצויים, לעבר החצר רחבת הידיים, שבין כל הבניינים שנועדו לאימונים.
"יום קיץ יפה" אמר בריאן, ובהה בשמים. היה נדמה כאילו השמיים משתקפים בעיניים של בריאן, כיוון שהצבע של שני העצמים היה זהה לחלוטין.
עננים לבנים שייטו להם בשמיים התכולים.
"אז כנראה שהכל הסתדר על הצד החיובי" אמר טום, בפעם החמש עשרה שלו לפחות.
"חוץ מזה שאתה לא יודע אלבנית" אמר בריאן.
טום צחק, וגם בריאן צחק יחד איתו.
העננים התאספו, עד שנוצר ענן אחד אפור גדול, ובזמן ששניהם צחקו ולא שמו לב, העונש של האלים נשלח אל טום. ברק.
חזיז הברק פגע באדמה, הודף את טום ואת בריאן למרחק.
טום פקח עיניים בזריזות, בעוד הראש שלו נחבט באדמה, והוא הרגיש את הדם נוזל מהראש שלו.
הוא הרגיש פתאום דה-ז'ה-וו, הוא כבר הספיק להיפצע מכך שנהדף, והמקרה נגמר במוות.
הוא חיפש את בריאן.
"בריאן?" שאל טום, קולו שבור.
הוא לא ראה אותו בשום מקום, עד שמבטו נח על ערימה של אפר שחור, שבהחלט לא היה שם קודם.
המוח של טום ניגן כמו קלטת טייפ אינסופית, את הצחוק של בריאן.
הבין שהעונש הגיע, הבין שזו כבר פעם שנייה שהוא מאבד אדם קרוב, ופעם שנייה שהוא נפצע ולא אכפת לו, והוא גם הבין פתאום, שהוא רוצה לנקום.
לא משנה במי, לא משנה מתי, לא משנה איך, לא משנה אם הוא ימות ויישלח לשדות הייסורים לנצח. הוא רוצה לנקום.