Need For Speed – פרק 17
-נואליה-
״שון, תתעורר״ בכיתי מעליו, הכל מרוח בדם אדום בוהק, המדרכה עליו הוא מחוסר הכרה, כל גופו מלא בדם אדום סמיך, מכתים את חולצת הטריקו הלבנה שהוא לובש, הידיים שלי שמלטפות את פניו הגבריות.
״תתעורר״ נערתי קלות את כתפו, סירנות נשמעו ברקע הלילי, תמיד יש פה סירנות, אז לא ידעתי אם הם באים לפה.
הבטתי מסביבי, אלכסה עומדת קפואה עם האקדח בידייה, אצבעה עדיין על ההדק ומבטה מזוגג באוויר, נראת כל כך מפוחדת.
לא יכולתי להביט על גופות הגברים שרק לפני רגע איימו עלינו.
המשכתי לבכות מעל שון שלא פוקח את עיניו הכחולות בהירות כל כך.
״תתעורר!״ הדמעות זולגות מעיניי על גבי לחיי ונושרות, מתערבבות עם הדם הרב שמכסה הכל, אותי, אותו…
״אלכסה תתקשרי לאמבולנס!״ אני צועקת אליה בבכי, הכאב עומד לי במרכז הגרון, והפחד תופס אותי בכל חלק בגופי.
לא יכלתי להפסיק לרעוד, לא יכולתי להפסיק את הדמעות השורפות מלזלוג מבעד לעיניי.
״תתעורר, שון, בבקשה תקום״ התחננתי מעל גופו המדמם, הוא בקושי נשם, והדופק בקושי פעם.
״אלכסה!!״ צעקתי לעברה, היא עמדה כל כך קפואה, מביטה על האקדח השחור שאחוז בכף ידה, אצבעה מסרבת לרדת מההדק.
חיפשתי את מכשיר הנייד שלי, להתקשר לויקטור, לא יכולתי לחשוב על מישהו אחר חוץ מעליו, לא למשטרה, לא לאמבולנס, ויקטור!
לא הצלחתי למצוא את מכשיר הנייד שלי, חיפשתי את של שון עליו, מוצאת את מכשיר בכיס מכנסי הג׳ינס השחור הקידמיים, חייגתי ביד רועדת את המספר של ויקטור.
-״שון, איפה אתה לעזאזל?״ שמעתי את ויקטור עונה תוך שנייה בודדה, ידיי המלאות דם לכלכו את כך המסך המואר באור בהיר.
-״ויקטור…״ מלמלתי בבכי, קשה היה לפספס את הפאניקה הברורה כל כך בקולי.
-״נואל?, מה קרה?״ שמעתי את קולו המודאג עונה תוך פחות מרגע קל.
-״הוא נורה!, שון… י..ירו בש…שון״ מלמלתי בבכי אל הפלאפון, הדמעות שורפות על גבי לחיי והגוש שבגרוני רק מונע מאוויר להיכנס לראותיי.
-״מה?!״ קולו המופתע של ויקטור צועק מהבעד השני של הקו.
״- איפה אתם? אני מיד מגיע!, לא להזמין משטרה או אמבולנס!״ צועק מבוהל מהבעד השני.
-״רחוב מיין בסמטה השלישית מצד שמאל!״ בכיתי אל הפלאפון, השיחה מהר התנתקה.
ביד רועדת אני מכניסה את הפלאפון המלא דם אל הכיס המכנסיים הצמודים שלבשתי.
הוא עדיין לא התעורר, עדיין לא פקח את עיניו, ולמרות שהכרתי אותו לא מזמן, פחדתי כל כך שהדופק יפסיק לפעום בעורקיו.
הצמדתי את ידיי אל העורק הראשי בצווארו, בקושי הצלחתי למצוא את הדופק החלוש הפועם לאיטו.
״תתעורר״ המשכתי בתחנונים שלי אליו, רק מתפללת שיפקח שוב את עיניו, הכחולות בהירות כמו קרח שקוף ומבריק, כל כך פחדתי שלא אראה שוב את העיניים האלה.
ניסיתי לחסום בידי את החור המדמם, אבל רק התמלאתי ביותר דם…
—
ישבתי קפואה לגמרי, בקושי למצמץ הצלחתי, כבר במשך שעות ארוכות אני יושבת באותה התנוחה, מסתכלת לאותה הנקודה, בצפייה שמשהו השתנה.
שום דבר לא קורה…
אני עדיין לבושה בבגדים שלבשתי במירוץ, אני עדיין לבושה בבגדים המלאים בדם של שון.
כל כך הרבה דם…
הריח של הדם המבחיל כבר מסריח באפי, אבל אני לא יכולה ללכת עכשיו לבית, אני לא יכולה לעזוב אותו, לא שהוא במצב הכל כך קשה הזה.
אלכסה נעלמה, שעות שכבר לא ראיתי אותה, שעות שלאף אחד אין מושג לאן היא הלכה, רק ויקטור הלך בעקבותיה, לראות ששום דבר רע לא קרה לה.
היא ירתה באחד מהגברים…
ישבתי במוסך, באותו המקום הדפוק שאני יושבת שמה כבר שעות ארוכות, באותה התנוחה שאני יושבת כבר במשך זמן כל כך ארוך.
הם לא לקחו אותו לבית חולים, הם לא יכולים להתעסק עכשיו עם המשטרה, להתחיל לתת הסברים…
ולפי מה שהבנתי מויקטור, לשון יש תיק לא קטן במשטרה, הם לא יכולים לקחת אותו לבית חולים.
פנלופי למדה רפואה לפני שנשרה מהלימודים, למזלנו היא יכולה לטפל בשון, להוציא לו את הקליע ולחבוש אותו.
אבל זמן רב עובר לאיטו, והיא עדיין לא יצאה מהמשרד של ויקטור, איפה שהם שמו את שון, על מזרן מתנפח שמאט הצליח לארגן תוך פחות מעשר דקות.
הבחנתי במאט עובר בין הרכבים הרבים, אין לי מושג מה השעה, רק שעכשיו שעת לילה מאוחרת לפי הירח הנישא בשמיים.
״את רוצה אולי לאכול?״ שואל אותי מאט בדאגה, מתיישב לידי על כיסא עץ ישן, דומה לכיסא שאני יושבת עליו.
״לא תודה״ עניתי בקול שקט וצרוד, הדמעות מזמן כבר התייבשו, אבל הגוש שחונק את גרוני מסרב להיבלע ולהיעלם.
״לשתות?״ ממשיך לשאול אותי, המבט שלו כל כך מרחם, קולו מלא ברוך.
רק הנדתי את ראשי בשלילה להצעתו…
״בגדים נקיים?״ שוב מנסה את מזלו, והפעם מצליח, רק בגלל שהדם של שון כבר העלה בחילה באפי, פחדתי שהריח עוד מעט יגרום לי להקיא.
״רק חולצה״ אמרתי בשקט כתשובה, הוא מהנהן במהירות בראשו, קם מהכיסא ונעלם בין הרכבים המשוכללים.
הבטתי על ידיי המלאות בדמו, מתעסקת עם ציפורניי, אני מתענה כל כך עם כל שנייה שעוברת ואני לא יודעת מה עובר עליו, ואם הוא בסדר…
הכל קרה באשמתי, אם לא הייתי מבקשת מאלכסה לעזוב את מסלול המירוצים, וללכת לאיזה שהוא מקום, שום דבר מזה לא היה קורה.
ושון היה בריא ושלם…
מאט שוב חזר לעברי עם חולצת טריקו לבנה וגברית בידו, ״זה של שון״ אמר בשקט, נותן לי את החולצה הלבנה ליידי המלאות בדם.
לקחתי ביד רועדת את החולצה, קמה מהכסא הישן והולכת אל עבר המטבח, אל חדר השירותים הקטן הנמצא שמה, לנקות את דמו מפניי…
–
אני עומדת מול המראה הקטנה שבחדר השירותים, בואתי משתקפת בחזרה אלי.
המבט שלי כל כך ריקני, אטום, מסכה אטומה סוגרת על פניי, מטשטשת את הכאב שמתחולל בפנים.
אני פותחת את הברז הכסוף, מים שקופים וצלולים החלו לזרום מבעד לברז , מכניסה את ידי מתחת לזרם השוטף, דם אדום מילא את הכיור, מתערבב במים השקופים.
הדם של שון…
אני משפשפת היטב את ידיי, לא משאירה זכר לדם האדום שלכלך אותם, התכופפתי מטה, שופכת מים קרים על פניי, מקרצפת את שאריות הדם והדמעות מעל לחיי.
התיישרתי אל מול המראה, נראת עכשיו נקייה, והדם כבר לא מלכלך שום פיסת עור שלי.
הורדתי במשיכה אחת מעל פלג גופי העליון את הגופייה המנצנצת שעכשיו איבדה כל ניצוץ, התמלאה בדמו, וזרקתי אותה אל פח הקש הניצב לצד אסלת הקרמיקה הלבנה.
לבשתי מהר על גופי החשוף את חולצת הטריקו של שון, הבושם הגברי שלו מיד תקף את אפי.
דמעות גאו להן שוב בעיניי, גורמות לי ליפול על רצפת האריחים הקרה בסיכול רגליים, הראש אומר לי לברוח מפה, כמה שיותר מהר ללכת מכאן, אבל בלב אני איתו, לא יכולה לעזוב אותו, לא עכשיו.
לא אף פעם…
תגובות (6)
תמשיכיייייייי!!!!!!!!
מושלםםםםם תמשיכייייייי. דחוףףףףףף
תמשייכי
אז לא … איך תמשיכי את הסיפור אם הוא ימות ? חח :)
תמשיכיי
ברור שהוא יחיהה זה מושלםםם המשךך! היא התאהבה בווו *_*
תמשיכיייי