החיים החדשים של זואי- פרק 13

"מ-מ-מה אתה תעשה לה?" הוא ליטף קלות את ידיו, מנסה לגרום לכאב להישכח. קולו הרועד העלה את בטחוני.
"את תגלה. בקרוב."
…………………………………………………….
ישבתי ליד מיטתי הלבנה על השטיח ונשענתי על השידה החומה, רגליי צמודות לבטני וידיי מחבקות את גופי. החדר היה חשוך והאור היחיד שגבר על החושך ששרר בו הייתה מנורה קטנה על השידה החומה. ניקיתי את פניי האדומות והלחות בזמן שספרתי את השניות שעברו בחוסר אונים.
אני חייבת לעשות משהו. אני חייבת לברוח מפה. אני לא אתן לו להיפגע.
אני לא מאמינה שאמי רוצה שהוא ימות, והיא חושבת שאני פשוט אשב בחיבוק ידיים ואחכה שהאיש יהרוג אותו. אבל היא טועה. אני לעולם לא אעשה את זה.
דפיקה קלה בדלת נשמעה ובין רגע הדלת הלבנה נפתחה והכניסה אור בהיר אל תוך חדרי, דבר שגרם לי להסתנוור לכמה שניות.
"זואי, למה את יושבת ככה בחושך?" קולה הדואג של אשלי נשמע מכניסת החדר. היא עמדה שם כשמבט מבוהל מעט שרוע על פניה. שערה הבלונדיני נח על כתפיה ועיניה הירוקות מביטות בי בדאגה. ברגע שראיתי את פניה הדמעות התחילו לחנוק את גרוני.
"מה קרה, זואי?" היא התיישבה לידי והדליקה את כל האורות. אני אף פעם לא הצלחתי לשמור סוד מאשלי. היא תמיד גילתה אותו, לא משנה באיזו צורה. כבר שנים אני כבר לא מנסה.
"זה.." מלמלתי בבכי. "פשוט תסתכלי.." הצבעתי על המחשב שלי. היא הנהנה והתקרבה לכיוון המחשב, בזמן שאני מחיתי את דמעותיי.
"מי.. מי זה הנער הזה…?" קולה רעד.
"זה ברק. הוא היה איתי במקום הזה. הוא הציל אותי שם! אנחנו… אנחנו התנשקנו." היא הביטה בי באומללות. כבר שקעתי במחשבות עליו. "הוא חמוד, והוא מקסים, והוא הילד הכי מדהים שהכרתי בחיים. ועכשיו הוא עומד למות, ואני פה יושבת ולא עושה דבר."
"זואי.." היא מלמלה והתיישבה לידי.
"מסתבר שאמא רוצה שהוא ימות. אחרי שהוא ימות אני אהיה בטוחה. יש לה את הכתובה של ברק והיא אוסרת עליי לעשות דבר. אבל אני לא מקשיבה לה. הוא חשוב לי ואני אציל אותו. אני בורחת הלילה ושום דבר לא יעצור אותי." הבטתי בעיניה בעצב. דמעות הצטברו בעיניה.
"זואי! הוא יהרוג אותך! איך את תגיעי לשם? איך את תצליחי להציל אותו?! אי-"
"אני אוהבת אותו!" דמעות נזלו על לחיי. היא השתתקה והשפילה את פניה. "ואני אעשה הכל בשבילו."
שררה שתיקה בין שתינו. כל כך רציתי שהכל יחזור לקדמותו. שפשוט נהיה ביחד, נבלה. כמו תמיד.
שום דבר לא יחזור להיות כמו קודם.
"זה.. זה באמת מה שאת רוצה?" היא נראתה כאילו כואב לה לדבר. הנהנתי בעדינות.
היא נאנחה בעצב והביטה בי. "אני תמיד רוצה בטובתך, זואי. את החברה הכי טובה שלי.."
היא חיטטה בכיסה והוציאה משם שרשרת זהובה יפהפייה. "קחי את זה." היא הושיטה את השרשרת לעברי.
"התכוונתי לתת לך את זה לכבוד יום הולדתך אבל אני חושבת שעכשיו זה זמן טוב מספיק.." חיוך קטן עלה על פניה וכך גם על שלי. "תשמרי את זה. אני לא אספר כלום להורים שלך. אני רוצה שתזכרי אותי, כי אני תמיד אזכור אותך.." היא הביטה בי בחיוך עצוב. דמעות הצטברו על עיניי וקפצתי עליה בחיבוק.
"בחיים לא יכולתי לבקש חברה טובה ממך.." מלמלתי בזמן שחיבקתי אותה. היא חיבקה אותי בחזרה.
"רק.. תשמרי על עצמך.." קולה נשבר. התנתקתי ממנה והבטתי בעיניה השבורות.
"תמסרי לברק ד"ש ממני, אוקיי?"
……………………………………………………………………………………..
לאחר מעט זמן אשלי חזרה לביתה. היא ניסתה להסתיר את עצבותה מהוריי שנפרדו ממנה לשלום. בחיים לא חשבתי שהיא תעשה זאת בשבילי.
הוריי לא דיברו איתי במשך כל הערב. כנראה אמא סיפרה לאבא הכל, וכך הערב הבודד שלי עבר, בציפייה ללילה שבו אעשה את זה. לאחר ארוחת הערב השקטה הם הלכו למיטה שלהם ונרדמו. לאחר שהייתי בטוחה שהם נרדמו השעה הייתה חצות.
ארגנתי לעצמי ציוד קטן. הרבה כסף, בקבוק מים ליתר ביטחון וענדתי את השרשרת בעצב.
"עכשיו.. מה שנותר לי זה למצוא את הפתק הזה.." מלמלתי לעצמי.
אם ידעתי על אמי משהו אחד ויחיד – זה שהיא שמה במגירתה הקטנה את דבריה האישיים. תמונות ילדות, משקפי הקריאה שלה.. כל דבר!
בטוח ששם היא הניחה גם את הפתק.
הבית היה כבר חשוך לגמרי. הייתי לבושה בג'ינס ארוך וכחול וג'קט שחור כיסה את חולצתי האפורה. על גבי נח תיק חום שנשא את כל הדברים שלקחתי עימי. רק השרשרת הייתה על צווארי.
בזהירות התגנבתי לחדרם של הוריי. הם ישנו בנעימים, נותנים לי רגשות אשם קטנים על כך שאחרי התלאות שעברנו אני בורחת מהבית.
אבל אין לי זמן לכך. אני אחזור. אני בטוחה בזה.
התקדמתי אל כיוון המגירה החומה כעף, מדיפה ריח עץ נעים אך חזק. בזהירות ובפחד פתחתי את המגירה החומה ומיד זיהיתי פתק קטן ולבן.
ידעתי בוודאות שזה הוא. פתחתי אותו בזהירות ובו היה כתוב כמה מילים וכמה מספרים. בחושך שבו הייתי לא יכולתי לקרוא את מה שהיה כתוב בפתק, יכולתי לנחש שזהו הפתק.
"אני מקווה שאני לא טועה…" מלמלתי לעצמי בזמן שטחבתי את הפתק לתיקי ורצתי אל מחוץ לחדר עד לדלת הכניסה.
כשעמדתי מול דלת הכניסה הכחולה פחד קל תקף אותי.
מה יקרה אם אני לא אמצא אותו? מה יקרה לי? מה יקרה לברק?
אני משאירה את אשלי מאחוריי, את כל חיי מאחורי!
לא. לא אכפת לי אני אמצא אותו. גם אם זה הדבר האחרון שאעשה.
בלי לחשוב פתחתי את הדלת הגדולה. הירח הגדול והלבן השקיף עליי, האוויר הקל העיף את שיערי החום ונתן לי הרגשה טובה, הרגשה של חופש.
הדבר החשוב באמת שגם ברק ירגיש ככה.
"ברק… אני באה אלייך…" מלמלתי לעצמי והתחלתי לרוץ, נעלמת באפלה.